1. סיפור - מכתב לצייר

לצייר אדגאר דגה שלום רב,

זה זמן רב אני רוצה לכתוב לך מכתב ורק עכשיו אני מעזה. אולי בגלל שאתה צייר מפורסם ואני רק רקדנית. אני יודעת שאתה מרבה לצייר רקדניות אבל גם סוסים ונשים מגהצות או מתרחצות. אבל אתה ידוע כאוהב מיוחד של ציורי רקדניות.

בפעם הראשונה שראיתי אותך נבהלתי קצת. אתה עמדת מאחורי הקלעים וצפית בנו מתלבשות, גורבות גרביים שורכות את שרוכי נעלי הריקוד או מיישרות כתפיות בבגד. נדמה לי שאף אחת חוץ ממני לא הבחינה בך. לאחר מספר שבועות הבחנתי בך שוב. הפעם צילמת אותנו, ולכן אני מנחשת שאתה מצייר אותנו לפי התמונות שפיתחת.

כאשר הזמנת אותנו לבקר בסטודיו שלך אני מאוד התרגשתי ונדהמתי לגלות שהוא דומה בדיוק לאולם שבו אנחנו רוקדות. הצבעים של רצפת העץ, של המסגרות של המראות, של הוילונות הפעימו אותי, ומאוד התרגשתי. אני מקוה שלא הבחנת בדופק המואץ של ליבי.

אני מרגישה שיש לך יכולת מיוחדת להבין ולתפוס את חלקיק השניה הקטן הרגיל ולהפוך אותו למשהו מיוחד ונצחי. כשראיתי את הציורים שלך הבנתי מה פירוש לתפוס את הרגע. כי כשאתה מצייר מתוך הצילום, פתאום התנועה מקבלת יופי מיוחד. בגללך התחלתי לראות גם ציורים של ציירים אחרים
ואני רואה מיד את ההבדל, אבל אין לי למי לספר את זה.

ראיתי את ציורי הסוסים שלך, משנת 1879,שבהם הסוסים נראים כל כך אמיתיים וקינאתי בך שראית אותם. מעניין לדעת אם זה היה בפריז או מחוצה לה. ראיתי גם ציורים אחרים שלך, למשל את שותי האבסינת משנת 1876, הנשפנים באופרה מ, 1869 שנראים כל כך רציניים, הם בודאי ניגנו מוסיקה לריקודים, כי רואים שם את הרגליים של הרקדניות.

הכי עצובה הייתי כשראיתי את ציורי העירום. וחשבתי בליבי, מה הייתי אומרת לו ביקשת ממני
לעמוד לפניך עירומה, איך הייתי מגיבה, האם היית מגלה בפני או בגופי את מחשבותי? לעומת זאת, אהבתי את הנערות הערומות שציירת מהגב. כי שם לא רואים את הפנים העצובות שלהן.

אני רוצה לספר לך גם שהכמות המרובה של ציוריך נטעה בי גאוה, כי אני יודעת שאתה מצייר המון, ותמיד סיפרתי לכל חברי בבר השכונתי, שגם אני היית פעם מושא ציוריך.

ברבות הימים, למען האמת, קצת התעצבתי כשגיליתי שלמעשה אין לך עניין באישיות של מישהי מהרקדניות. הגם שלפעמים נראה היה שקלטת מצב רוח מעניין של איזו רקדנית (ורואים את זה בציור). אולי רציתי......
מצד שני אני דווקא שמחה, כי ככה הסיכויים שלך לזהות אותי קלושים.

האמת היא שרציתי שתדע שביום שהיתה לנו ההופעה הגדולה, כאשר עליתי על הבמה עם כל הרקדניות, וכולנו היינו זקופות, גאות ויפות, בין כל הצעדים והמוסיקה פתאום הבחנתי בך יושב בתוך הקהל.
אתה היית מאד מרוכז, וכאשר קדנו את קידתנו בסיום הרגשתי שאני קדה לך ובשבילך.

רציתי לגשת אליך לאחר ההופעה ולומר לך, אדון דגה, אני היא הרקדנית עם הגרב האדום.
אבל, חשבתי שאתה תנוד בראשך ותחייך, או תפנה מבטך למקום אחר ותלך לדרכך, כי בשבילך אני רק מודל ולא בן אדם שיש לו רגשות, או כאבים או מחשבות ועצב.....

בשבוע הבא יש לי יום הולדת. אני אהיה בת שבע עשרה ואני חושבת עליך המון. אני יודעת בדיוק בן כמה אתה היום. אתה בן 55. אבל אני.....

האמת היא שאני שולחת אליך את המכתב הזה כי אני רציתי לספר לך חלום שחלמתי אתמול בלילה.
את סיפורי על החלום הכנסתי למעטפה השניה עם הציור של הגרב האדום.
תקרא אותו, בבקשה.

כי אם לא תקרא לא תדע כמה אהבתי אותך.אפילו שאתה לא.

מכבדת אותך את מחשבותיך ואהבותיך,

הנערה עם הגרב האדום

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים