1. למה אני שונאת ימי הולדת

“רגע, אז מתי היומולדת שלך?”
“יש עוד זמן”
“אבל מתי? שנעשה לך משהו..”
“יש עוד זמן”
כן, ככה תמיד אני מתחמקת מלציין את יום ההולדת שלי.
כששואלים אותי למה אני לא רוצה שיחגגו לי, אני אומרת שזה תמיד מביך אותי. זה גם בכלל לא משמח אותי שאני פחות ופחות ילדה, ויותר ויותר מבוגרת. מגיל 18 זה כבר לא משמח, כי אתה מתרחק מהילדות שלך.
וזה גם לא רק זה. זה גם זה שאני מרגישה שהחברות שחוגגות לי עושות את זה רק כדי שביום הולדת שלהן אני אעשה להן משהו. וזה מכניס אותנו סתם למעגל של מחויבות מפגרת.
אני גם לא אוהבת ימי הולדת של אחרים, שאני מרגישה שאני חייבת לעשות להם משהו אחרת הם יעלבו.
חכמים ממני כבר אמרו – שונא מתנות יחיה.
האמת שפעם אהבתי ימי הולדת, וכל השנה חיכיתי ליום ההולדת שלי.
בחטיבה היה מנהג כזה שבימי ההולדת החברים היו קונים לך בלונים, זה היה כך בדרך כלל בקרב הילדים המקובלים יותר, כי כולם רצו להתחבר איתם ולכן קנו להם בלונים.
אני ידעתי שלי אף אחד לא יביא בלונים, לא הייתי מקובלת. היו לי חברים, אבל לא רבים ולא קרובים. כל כך רציתי בלונים, רציתי שכולם יראו שיש לי יום הולדת, ושגם לי יש חברים שקונים לי בלונים. לכן ביקשתי מחבורת הילדים שהסתובבתי איתה שיקנו לי בלונים. כמובן שזו בקשה פאתטית, ושאין כל טעם בבלונים אם הם באו בעקבות בקשה ולא מתוך רצון חופשי של המעניק, אבל אז פשוט כל כך רציתי בלונים.
כשהם הביאו לי את הבלונים כל כך שמחתי, הרגשתי פתאום הרבה יותר מקובלת, ודאגתי להסתובב עם הבלונים בכל רחבי בית הספר כדי שכולם ידעו שלא רק שיש לי יום הולדת אלא גם שאני מקובלת ומוקפת חברים.
באותו יום חזרתי באוטובוס הביתה עם נוגה, אחת ה”חברות” מאותה חבורה שהסתובבתי איתה באותה תקופה, שלמעשה שררה בינינו שנאה הדדית די גלויה, אבל המשכנו להסתובב יחד מתוך נוחות וצורך. היא היתה מסוג הבנות שאת יודעת שהן שונאות אותך אבל לא ברור לך למה. בעקבות היחס שקיבלתי ממנה גם אני פיתחתי שנאה כלפיה.
בדרך דיברתי איתה על כמה אני שמחה שקיבלתי את הבלונים. אמרתי לה את זה גם כי זאת היתה האמת, וגם כי חשבתי שהיא תהיה מרוצה מכך, בהתחשב בעובדה שהיא אחת מרוכשות הבלונים. אבל כשירדנו מהאוטובוס והתחלנו לצעוד הביתה היא פתאום הסתובבה אליי ואמרה לי “תקשיבי, את מתנהגת ממש מגעיל. תפסיקי להתלהב”.
כשהגעתי הביתה לא הפסקתי לחשוב מה עשיתי לא בסדר. היא היתה מסוג הבנות שגורמות לך להרגיש שעשית את הדבר הכי לא בסדר בעולם, אפילו שאתה לא יודע בדיוק מה עשית.
כמו סמרטוט, מחלתי על כבודי, ושלחתי לה הודעה שאני כל כך מצטערת ושהתנהגתי לא בסדר ושיותר לא אתנהג ככה. כל זאת, למרות שלא באמת הבנתי מה עשיתי כל כך לא בסדר, אלא רק מתוך חוסר רצון לגרום לריב ולפיצוץ.
שנה לאחר מכן כבר לא ביקשתי שום בלונים.
ערבבו לנו את הכיתות ויצא שהייתי באותה כיתה עם מישהי שהיה לה יום הולדת באותו תאריך כמו שלי. קראו לה אורן והיא הייתה הרבה יותר מקובלת ממני. ביום ההולדת ראיתי שאנשים אוספים כסף לקנות בלונים, עשיתי כאילו אני לא שומעת, אבל שמעתי. הם אספו כסף בשביל לקנות בלונים לאורן, וכדי למנוע חוסר נעימות ומצב שבו לשתי בנות בכיתה יש יום הולדת אבל רק אחת מקבלת בלונים, הם אספו כסף לבלונים גם בשבילי. שמעתי כמה שאמרו שהם רוצים להביא כסף רק בשביל הבלונים של אורן, אבל שוב, עשיתי כאילו לא שמעתי ובלעתי את העלבון בתוכי. הרגשתי שאני בכלל לא רוצה בלונים. שעדיף שבכלל לא ידעו שיש לי יום הולדת. שזה סתם מעיק על אנשים. בהפסקה הם הגיעו עם הבלונים. לאורן הביאו אשכול ענקי של בלוני הליום ענקיים שבקושי עבר בדלת. לי הביאו שני בלוני הליום קטנים, שכאילו כתוב עליהם “אנחנו עושים לך טובה”.
מאז אני שונאת ימי הולדת.

נכתב לפני 3 שנים ו-6 חודשים

2. איש החליפות

אני רועדת. יש לי חור שחור במחשבות ואני פשוט לא יודעת לאן אני ממשיכה מכאן. אם אני בכלל צריכה להמשיך מכאן. כל אלו שבשבילם היה לי חשוב להמשיך כבר לא איתי. אז אין טעם.
רק לפני שבועיים ישבנו כאן, אמא, אבא ואני, ונתן הקטן ישן על שולחן העץ הקטן שהוסב למיטה.
תמיד המוות היה מוזר לי, התקשיתי לתפוס את הרעיון שיום אחד מישהו חי ונושם, מדבר איתך, מרגיש, הולך, עושה, ויום אחר כך הוא הופך לחומר חסר כל רגש. אבל כשאתה נתקל במוות ישירות, המוזרות הזאת נתקלת במציאות, כך שאתה מרגיש באיזה חלום בלהות , סיוט שמתממש, שאתה רק רוצה להתעורר ממנו אך אתה יודע שאינך יכול.
הלב שלי מנסה להיאחז בתקווה שהם הצליחו לברוח והכל יסתדר כמו בספרים שקראתי לפני המלחמה, כי זה פשוט לא יכול להיות שכך נגמר הסיפור של המשפחה שלנו, כי הרי חייב להיות סוף טוב. אבל הראש יודע. הראש עם העיניים שראו את אמא קמלה ונחלשת מיום ליום, את אבא שגבו הפך שפוף ופניו נחרשו קמטים. תוך מספר חודשים בגטו נראה היה ששניהם הזקינו בכמה שנים. יותר מכל הקשיים כאן, כאב לי לראות את הקושי שלהם, ואת ההיחלשות וההזדקנות שלהם. ההורים החזקים והכל יכולים שלי, שתמיד אפשר לבטוח בהם, הלכו ונעלמו, ואיתם תחושת הביטחון שלי.
בעיקר אני כועסת על הריבים שלי איתם. לפני המלחמה והגטו התווכחנו הרבה, התלוננתי המון על שטויות. בזבזתי את הזמן היקר שלי איתם. אמא תמיד אמרה שאני מפונקת, והיא גם צדקה. הם ניסו להיות ההורים הכי טובים שהם יכלו ולהעניק לי כל מה שצריך בשביל ילדות מאושרת. אבל אני תמיד קינאתי באחרים. ביום ההולדת שלי אמא אפתה לחם טרי וריבת תות, ואבא קנה לי נעליים חדשות. אבל במקום להעריך את העבודה הקשה שלהם בשביל להשיג את הדברים האלו, חייכתי חיוך מאולץ ואמרתי תודה מאולצת, אבל הוספתי בעוקצנות עצבנית שחבל שלא מקשיבים לי בכל פעם שאני אומרת שאני שונאת ריבת תות, ושהנעליים לא מתאימות לי. אמרתי שאני הייתי שמחה לקבל עוגת שכבות שקונים מהמאפייה, כמו שמשפחת כגן קונה לבנות שלה בימי הולדת. משפחת כגן היו שכנים שלנו, ולמרות שלא אמרנו זאת אף פעם במפורש, היה ברור שכולנו קינאנו בהם. אב המשפחה, יענקל, שתמיד קראנו לו אדון חליפות, כי מעולם לא ראינו אותו לובש משהו שאינו חליפה, היה בעלים של רשת מצליחה למכירת ירקות ופירות. אשתו, חיה, תמיד הייתה מטופחת ומנומסת, וכך גם שלושת בנותיה.
כשהזכרתי את עוגת השכבות של משפחת כגן, אמא ממש התעצבנה ואמרה שאני כפוית טובה. אבא לא אמר כלום, אבל ראיתי את הכאב בעיניים שלו. אני מכירה אותו טוב ויודעת לקרוא היטב את מה שהשתקף מהכאב בעינייו – אכזבה מעצמו, על כך שהוא לא הצליח לתת לביתו היחידה את מה שהיא רוצה.
אבל בגטו, כשהחולשה, העייפות והייאוש השתלט עליהם, ניסיתי בכל כוחי להקל עליהם, ידעתי שאני חייבת לשרוד בשבילם. כי למרות כל הריבים שאי פעם היו לנו, ידעתי שהם אוהבים אותי יותר מכל דבר בעולם. ניסיתי בעיקר לעזור עם ענייני האוכל ועם נתן. כששלחו את אחותה קלרה, אמא הבטיחה לה שהיא תשמור על נתן בנה הקטן מכל משמר.
אבל אחרי ששלחו את אמא ואבא, נותרתי רק אני לשמור על נתן, וכשלתי. לפני שלושה ימים הוא יצא בלילה לנסות להבריח קצת אוכל, ופשוט לא חזר. ישבתי בדירה בלי לצאת עד היום, מתוך תקווה שהוא יחזור, אבל הוא לא חזר. היום כבר השתגעתי מאשמה, מפחד, מבדידות ומרעב. החלטתי ללכת לפגוש את אריה-לייב, שלמד איתי בבית הספר וידעתי שהוא פעיל במחתרת. כבר בבית הספר ידעתי שהוא מחבב אותי, וכשפגשתי אותו בגטו הוא אמר לי שאם אזדקק לעזרה שלא אהסס לפנות אליו. תמיד שנאתי לבקש עזרה מאנשים, שנאתי להרגיש חייבת ושעושים לי טובות. אבל הפעם ידעתי שאני צריכה כל עזרה אפשרית, אם אפשרית. רציתי לספר לו על נתן, אולי הוא שמע משהו, אולי הוא יוכל לעזור. ובכל מקרה הייתי חייבת בן אדם לדבר איתו, הבדידות כבר כאבה לי פיזית.
יצאתי אל הדירה שלו, וכשכבר הייתי די קרובה, בפינת אחד הרחובות עברתי ליד גופה. ברגע הראשון לא הייתי בטוחה, אבל כשנעצרתי לידה השתנקתי, וידעתי בוודאות. הרגשתי איך סופית חלום הבלהות שאני נמצאת בו מתנגש ישירות עם המציאות, ועכשיו אין דרך עוד להתחמק מכך שזה באמת קורה.
הגופה הכחושה ולבושת הבלויים היתה של איש החליפות, יענקל.
איש החליפות, שייצג עבורנו את פסגת השאיפות וההצלחה, היה שרוע לרגליי, כחפץ חסר חשיבות. אנשים עברו והמשיכו. רציתי לצעוק “אתם לא רואים? זה איש החליפות! מה לעשות?!?”. אבל כמו שכשמתעוררים מסיוט יש כמה רגעי ערפול שחולפים, כך גם האלם הראשוני חלף, ואטמתי את פניי והמשכתי בדרכי מהר אל דירתו של אריה, בלי להביט לצדדים.
כשהגעתי אל אריה, הוא ראה שאני רועדת. הוא הושיב אותי ושאל מה קרה. סיפרתי לו על נתן. גם על ההורים שלי. על איש החליפות לא סיפרתי, מה הטעם.
אריה אמר לי שהוא יעזור לי, יש לו חברים והוא ינסה לברר על נתן. בכל מקרה הוא אמר שאני נראית חלשה מאוד ושרזיתי כל כך, והוא הלך להביא לי משהו לאכול.
הוא חזר עם פרוסת לחם יבשה עם ריבת תות. אכלתי אותה.
זה היה הדבר הכי טעים שאכלתי בחיי.

נכתב לפני 4 שנים ו-11 חודשים