טום ישב בתאו, בוהה בסורגים. שומר בא והוציא אותו מתאו. הוא יצא אל החצר, מסתנוור מהשמש. אפילו כאן יש רק אנשים לבנים, כמו במשפט, שם כולם צחקו עליו, חשבו שזה לא יאה שהוא ירחם על נערה שתמיד לבדה. הוא עדיין לא האמין שזה קרה לו, הוא תמיד התייחס אליה בחביבות, עזר לה, אילו רק היה שם לב למה שהיא חשבה עליו, איך שהיא הסתכלה בו כשהוא עבד, אולי כל זה לא היה קורה. הוא זכר את הרגע ההוא בבירור. מהרגע שהיא הכניסה אותו עד שהשד, אביה, נכנס בצעקות. אפילו בעודו רץ מהבית עשרות מטרים הוא עדיין שמע את צעקותיו, וצרחותיה של מיס יואל הצעירה. ילדה מסכנה. אבל למה שיאמינו לו? למה שיתייחסו לדבריו? הוא רק שחור אחד נגד שני לבנים, איזה סיכוי יש לו? רק מר פינץ', האביר הלבן, עזר לו. כמעט גרם למיס יואל הצעירה להודות באמת,אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. הוא גם אמר את זה למר פינץ'. "שלום אדון פינץ', אתה לא יכול לעשות שום דבר, אז חבל על המאמץ." "יש לנו סיכוי טוב, טום," אדון פינץ' אמר לו באותו זמן. "אל תאמר נואש." אבל אפילו טום ידע לאן הסיכויים הטובים האלה נוטים. גם אם הוא ישתחרר, מי יעסיק אותו? אף אחד לא ירצה אותו, איך הוא יפרנס את משפחתו? העבודה של הלן לא תספיק. לא שעד עכשיו העבודה שלהם הספיקה. הספיקה, אבל בקושי רב. הוא חייב לברוח מכאן. הוא הרים את ראשו. כן. הוא יברח מכאן. אדון פינץ' כבר לא יכול לעזור לו. אסור לו להסתמך רק עליו. הוא יברח מכאן, ייקח את הלן והילדים ויעבור למקום אחר. ארץ אחרת. לא אכפת לו. העיקר לא "מייקום", לא בוב יואל. כן, זה רעיון טוב. הוא ראה את השנאה של הבנאדם הזה באותו יום. שנאה שחורה. בלי יואלים. הוא חשב לעצמו. הוא הביט על הגדר, והחליט. הוא הסתכל מסביב, בדק שאין שומרים, והתחיל לרוץ. הוא הגיע אל הגדר, מסביבו שמע צעקות. הוא הסתכל עליה לכמה שניות, וטיפס. הוא טיפה התקשה, היד האחת שלו האטה אותו. גם לזה הם לא התייחסו. אדם שחור יכול לעשות כל דבר כל עוד זה רע. כך הם חושבים. הוא הגיע אל סוף הגדר, ראה את העצים, ראה את עצמו מגיע הביתה, מחבק את ילדיו. ואז הכל התנפץ. טום נעצר, מביט בבטנו. כתם אדום התחיל לפרוח באמצע בטנו. עוד יריות, עוד פרחים. כמו זר השושנים שהלן החזיקה בחתונתם. הוא התחיל ליפול. חושב על הפגישה הראשונה שלהם, שם במטע. הוא פגע בקרקע. חושב על ילדיו. הוא חשב על סם, הוא כבר לא יראה אותו הופך לגבר. דמעות זלגו על לחייו. "להתראות." הוא לחש, ועצם את עיניו.
נכתב לפני 5 שנים ו-8 חודשים
