"חמישה ימים, חמישה ימים ארורים!!!לא יכולתי לחכות עוד חמישה ימים עד שתגמר השנה? הייתי חייבת לתת לה אגרוף, לא יכולתי לחכות?" צעקתי על עצמי בזמן שספיר, החברה הכי טובה שלי ניסתה להרגיע אותי, ללא הצלחה.
קראו בכריזה: "רוני סטאר לחדר המנהל, רוני סטאר לחדר המנהל", אמרתי לספיר שתבוא איתי כי אין סיכוי שאני הולכת לשם לבד, אני אתחיל לבכות ומרוב הלחץ אני גם אספר כל מה שקרה.
ספיר ואני ישבנו מחוץ לחדר המנהל, שמענו את המורים אומרים שאופק שברה את האף ואני ממש נלחצתי כי זה יכול להרוס לי הכול, יכולים להשעות אותי ואז שום תיכון טוב לא יקבל אותי. ספיר ראתה שאני לחוצה וחיבקה אותי, היא אמרה לי שהכל יהיה וזה היה ממש עוזר אבל גם ממש מביך כי ישבנו שם מחובקות כשכל המורים בחדר לידנו.
המנהל יצא מחדרו ואמר לי להיכנס, ספיר עמדה לקום ואז הוא הדגיש שרק אני נקראתי להיכנס לחדר, באותו רגע חשכו עיניי וכל מה שחשבתי עליו זה שאני אהיה לבד בחדר עם המנהל בלי אף אחד שיתמוך בי ושידאג שאני לא אדבר על דברים שאני לא צריכה ושעכשיו בטוח אני אספר לו הכל מרוב הלחץ. אני לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ לעשות את זה כי בדרך כלל אני ילדה די שקטה ונחמדה אבל באותו היום פשוט נמאס לי להיות הילדה הזאת אז צעקתי על המנהל כמה מילים גסות ועפתי משם.
רצתי לעבר שער בית הספר, שנייה לפני שיצאתי עברה בי המחשבה שאני רק גורמת לזה להחמיר ורציתי לחזור אבל פחדתי, פחדתי שאם אני אספר עכשיו לא יאמינו לי, במיוחד אחרי שברחתי, פחדתי שאם אני אספר אני אשלם על זה מאוחר יותר.
רצתי החוצה, אפילו לא הסתכלתי לאן אני רצה, פשוט רצתי בלי לחשוב, לאן שהרגליים שלי לקחו אותי ולפתע איכשהו מצאתי את עצמי באמצע השדות שליד בית הספר. הייתי צריכה לקחת איתי טלפון או מפתחות לבית או אפילו סווטשרט מהתיק שלי למקרה שיהיה לי קר ואני לא אחזור הביתה ישר אבל לא חשבתי על זה עד אותו זמן, אז הייתי באמצע השדות בלי כלום, בלי טלפון או תיק ולא רציתי לחזור לבית הספר או ללכת הביתה ולחכות עד שאמא שלי תחזור אז התיישבתי והתחלתי לשיר, הדבר היחידי שמרגיע אותי מאז שאני זוכרת את עצמי.
עברו שעתיים והחלטתי ללכת הביתה, ברגע שפתחתי את הדלת אמא שלי התחילה לצעוק עליי ומאמא שלי אני אף פעם לא מתחמקת ואף פעם לא שיקרתי לה לא משנה עד כמה חמור מה שעשיתי אז החלטתי לדבר איתה במקום לברוח, דיברתי איתה רק על מה שהתרחש היום כי לא רציתי לספר לאף אחד על המקרה אבל ידעתי שלבסוף אני אצטרך לספר אחרת זה רק ימשיך ויחמיר וכשאני אחליט לספר אני אספר גם אמא שלי.
באותו הערב לפני שנרדמתי, שכבתי במיטה במשך שעה וחשבתי אם כדאי לי לספר ואם אני אספר אז למי אני אספר, אם יאמינו לי או שישעו אותי בגלל שהרבצתי לאופק, חשבתי בעיקר על מה שהחבורה של תאיר או הכבשים (כינוי שספיר ואני המצאנו להן כי הן הולכות אחרי תאיר כמו כבשים) תעשה לי אם הן יגלו שסיפרתי על מה שקרה.
יום למחרת הלכתי לבית ספר למרות שלא ממש רציתי, כשנכנסתי למבואה של השכבה שלי ראיתי שכולם בוהים בי, מצביעים עליי וצוחקים אבל לא התייחסתי אליהם כי אני די רגילה לדברים כאלו, המשכתי ללכת ונכנסתי לכיתה והתיישבתי במקום שלי בניסיון שהכיתה תתעלם ממני.
בתחילת השיעור הראשון כשהמורה לספרות, טלי נכנסה לכיתה, כולם עוד היו ברעש ואף אחד לא שם לב שהיא נכנסה לכיתה אז טלי ניצלה את הכמה רגעים שהיו לפני שהכיתה תשים לב שהיא נכנסה וקראה לי אליה, היא אמרה לי ללכת לחדר המנהל. הפעם אני לא עמדתי לברוח אבל הייתי מבועתת ממה שהולך לקרות, עמדתי לספר למנהל את האמת לא משנה מה יקרה כתוצאה מזה.
כשנכנסתי לחדר נאמר לי לשבת על יד השולחן, גם המחנכת שלי, מיכל הייתה שם וזה רק הלחיץ אותי עוד יותר כי היא מכירה את אופק מאז נולדה, ההורים של אופק הם החברים הכי טובים של מיכל.
המנהל, אילן כהן אמר שאני יכולה להירגע ושהם בטוחים שקיים הסבר הגיוני למה שעשיתי אך למרות זאת אין שום סיבה לאלימות וזה מאוד חמור אבל אני הייתי די בטוחה שלמרות כל מה שאני אספר אני עדיין אושעה, הרי שברתי לאופק את האף. מיכל שאלה אותי למה הרבצתי לה ולמה ברחתי אז התחלתי לספר הכל, כל מה שקרה מתחילת השנה ועד עכשיו.
ביום הראשון ללימודים של כיתה ט' ספיר, אופק ואני הלכנו לבית ספר ביחד, פעם היינו שלישיית החברות הכי טובות, כשהגענו לבית ספר אופק התחילה להתרחק מאתנו יותר ויותר והלכה לדבר עם תאיר שהיא מלכת השכבה, המקובלת, זאת שאומרת ואנשים עושים, תאיר היא לא רק מלכת השכבה המקובלת היא גם מתאכזרת אליי מאז שאני זוכרת את עצמי.
שבוע לאחר תחילת הלימודים ניתנה לנו עבודה במדעים ומירב המורה למדעים אמרה שאפשר לעשות את העבודה גם בזוגות ושלשות שאנחנו בוחרים, ספיר ואני ישר הסתכלנו אחת על השנייה כדי לוודא שאנחנו ביחד ואז שתינו הסתכלנו על אופק וראינו שהיא כבר מדברת עם תאיר וכמובן שהיא שאלה אותה אם היא רוצה להיות איתה בעבודה. אחרי שהשיעור נגמר הלכתי לדבר עם אופק ושאלתי אותה אם היא רוצה להיות אתנו בעבודה ואיכשהו תאיר שמעה את זה, באה ואמרה: "מי ירצה להיות עם יצור מוזר ומגעיל?" התרחקתי ואז שמעתי את אופק אומרת: "רק היצור המגעיל השני, סנפיר פצוע ירצה להיות איתה" וכולם צחקו. עכשיו אני יודעת מה אתם בטח חושבים עכשיו, שלקרוא למישהו או במקרה הזה מישהי סנפיר פצוע זה לא כזה מעליב אבל אני בטוחה שכולכם מבינים שיש את המילה אחת הזאת שאם אומרים לכם אותה אתם יכולים פשוט להשתגע, בשביל ספיר המילה הזאת הייתה סנפיר פצוע שגם היה הכינוי שלה באותם ימים.
ספיר באותו הזמן הייתה בכיתה והתווכחה עם אחד הילדים המקובלים על כך שהוא רצה להעתיק ממנה שיעורי בית, רצתי לכיתה בוכה, תפסתי לספיר את היד ומשכתי אותה למקום שלנו. בבית הספר יש שלושה מבנים של כיתות ומאחורי אחד המבנים יש פתח לגינה קטנה שלא רואים ורק ספיר, אופק ואני יודעות על המקום הזה אז הלכנו לשם וישבנו.
בסוף ההפסקה אופק הגיעה וביקשה לדבר אתנו, לא רציתי לאחר לשיעור אבל רציתי לשמוע מה יש לה לומר אז נשארתי. אני זוכרת שהיא דיברה על זה שהיא חושבת שלא כדאי שנישאר חברות ושהיא מרגישה שהתרחקנו אבל היא אף פעם לא הסבירה למה היא צחקה עלינו, כשהיא סיימה לדבר היא אמרה שהיא תתגעגע והלכה.
לאחר סיום הלימודים ספיר חיכתה לי ליד הלוקרים בזמן שדיברתי על העבודה שלי עם המורה לאנגלית, תאיר והכבשים, עומר, שיר, שני ואופק שבדיוק הצטרפה אליהן עברו לידה, שני ושיר דחפו אותה, קיללו אותה ומה שספיר אמרה לאחר מכן גרם לכל הצרות להתחיל, היא דחפה את עומר וצעקה שמחר היא הולכת למיכל, המחנכת שלנו ומספרת לה ה-כ-ל! תאיר לחשה משהו לשיר ושני ואז הן תפסו את ספיר בשתי הידיים ומשכו אותה לאחד התאים בשירותים.
הן חסמו את הדלת כדי שהיא לא תוכל לצאת וקיללו אותה תוך כדי, כשיצאתי מהכיתה ראיתי שהיא לא ליד הלוקרים ולפתע שמעתי אותה צועקת לעזרה אז רצתי לעידן, התאום שלי וביקשתי ממנו שיעזור לי מפני שידעתי שהכבשים בחיים לא יקשיבו לי ואפילו יחמירו את המצב אם אני אנסה לעשות משהו.
עידן רץ לשירותים של הבנות וקרא לאופק, היא מאוהבת בעידן בערך מאז כיתה ג' ועידן ידע על כך אז זה היה ברור שהיא תקשיב לו ואחרי שתי דקות שהם דיברו, אופק אמרה לתאיר שהיא ראתה מורה מתקרבת וכולן ברחו משם, זה היה מזל שהן לא בדקו שבאמת הייתה שם מורה אחרת מי יודע מה היה קורה. ספיר יצאה מהתא בוכה ואני חיבקתי אותה כדי להרגיע אותה, כשהיא נרגעה לקחנו את התיקים שלנו והלכנו לדוקטור לק, הגלידריה שספיר ואני עובדות בה.
כמה שבועות לאחר מכן ספיר ואני היינו בבית שלי והתכוננו למבחן במתמטיקה, אחרי חצי שעה עידן נכנס לחדר במבט רציני וקודר ושאל אותנו: "ראיתן?" מילה זו חקוקה בזיכרוני כמילה הרסנית, מילה יותר מפחידה מהקללה הכי נוראית, עידן דיבר על כך ששלחו לכל בית הספר סרטון של ספיר תקועה בשירותים ובסרטון כתוב: "זה מה שקורה למפגרים שכלית, הזונה הזאת שכחה איך פותחים דלת ומי שאפילו יחשוב על להלשין, אנחנו באופן אישי נדאג שגם הוא ישכח איך פותחים דלת", העובדה שהכבשים שלחו את זה לכל הבית ספר לא הפתיעה אותי, מה שבאמת גרם לי להזדעזע הוא שאופק שלחה את הסרטון.
שאלתי את עידן מה בדיוק הוא אמר לאופק באותו היום כי חשבתי שזה ייפסק אחרי שעידן ידבר איתה אבל כנראה שהשיחה רק החמירה את המצב. עידן אמר לה שכדאי לה להפסיק את מה שהן עושות ושהוא כבר לא מכיר אותה, הוא אמר לה שאם היא תמשיך ככה הוא בחיים לא ירצה לראות אותה יותר וכשהוא אמר את זה הבנתי שתאיר מכריחה את אופק לעשות דברים שהיא לא רוצה לעשות כי אין סיכוי שהיא הייתה מוותרת על קשר עם עידן.
הצלצול של סוף השעה השנייה קטע את דבריי, המנהל אמר שנמשיך את השיחה מחר כי יש לו פגישות כל היום אז חזרתי לכיתה, הגעתי למבואה שלנו בערך באמצע ההפסקה וראיתי את עידן ושחר, החבר הכי טוב של עידן והחבר של תאיר. לשחר יש שיער שחור עם טיפה בלונד בקצוות, יש לו עיניים כחולות, הוא קצת יותר גבוה ממני ויש לו גומות חן מושלמות.
עידן עדיין לא מדבר איתי אבל שחר ניגש אליי, נראה די עצוב ושאל אותי: "איך הלך? משעים אותך? סיפרת להם?" התחמקתי מכל השאלות שלו בעיקר כי לא היה לי כוח להמשיך לדבר על זה וניסיתי לגלות למה הוא עצוב.
מסתבר ששחר ותאיר רבו ריב ענקי בבוקר בגלל ששחר הלך עם עידן וספיר לבית ספר במקום איתה ועם התמונת "בוקר טוב" שלה, עידן ואני ניסינו לעודד אותו אבל זה היה די קשה בהתחשב בזה שאין הרבה דברים טובים אם בכלל שאפשר לומר על תאיר וחוץ מזה כולנו רוצים שהם ייפרדו לפני שהוא יהפוך לחלק מהכבשים ויתעלם מאתנו.
בסוף ההפסקה תאיר וחבורתה נכנסו לכיתה והודיעו לכולם שהתבטל השיעור כי יש הרצאה על עישון באולם ספורט. תאיר, שיר ושני עמדו ליד הדלת וחיכו שכולם יצאו מהכיתה, ניסיתי לצאת מהכיתה כשכולם יצאו אבל הן הדפו אותי והשאירו אותי בתוך הכיתה, כשאחרון הילדים יצא, שני ושיר הושיבו אותי במקום שלי ואז תאיר הורתה להן לצאת מהכיתה ולסגור את הדלת אחריהן.
כשדלת הכיתה נסגרה עברה בי הרגשה מזעזעת, כמו צמרמורת או כמו בן אדם חולה בפרקינסון, תאיר ואני באותו החדר ביחד ואף אחד לא יכול לעצור אותה מלפגוע בי, הרגיש כאילו הכול קפא חוץ מהמחשבות שלי.
תאיר התקרבה והתקרבה אליי עד שהמרחק בין הפנים שלי לפנים שלה היה רק כמה סנטימטרים ואז היא אמרה לי: "אם את מעזה לפתוח את הפה שלך עליי, החיים שלך יהפכו לגיהינום! את לא תוכלי לצאת מהבית, לא יהיה בן אדם אחד שיהיה מוכן לדבר איתך, לא ההורים שלך ולא החברים החנונים שלך, את תרצי לעבור בית ספר! אז בשביל להדגים לך, שלא יהיו לך מחשבות מיותרות אני אראה לך הצצה קטנה למה שיקרה לך..." היא לקחה את הטוש המחיק מהשולחן של מיכל וכתבה על כל הלוח: מלשנים נענשים! הבא שמדבר עם הלוזריות מצטרף אליהן! היא אמרה לי שאני אקבל את מה שמגיע לי על שהרבצתי לאופק ויצאה מהכיתה, נשארתי בכיתה, מבועתת ומפוחדת, מאשימה את עצמי בכול.
שחר נכנס לכיתה כעבור כמה דקות ולפי מה שהוא אמר הוא חיפש את הסווטשרט שלו אבל אני די בטוחה שהוא פשוט רצה להיות לבד וכמובן שגם את זה הרסתי לו, חשתי בכך כיוון שהוא עצוב מהבוקר וגם אנחנו בסוף יוני, אף אחד כבר לא לובש סווטשרט. הוא הסתכל על הלוח ולאחר מכן הסתכל עליי במבט מרחם ומודאג בו בזמן ושאל אותי אם אני בסדר, לא הייתי בסדר כי בדיוק איימו עליי ואין לי מושג בכלל איך הן יודעות על השיחה עם המנהל ושדיברתי עליהן, בכל אופן למרות שהוא הבין מהמראה שלי שאני לא בסדר הוא רצה לשמוע.
"תאיר, היא נכנסה לפה ואיימה עליי והיא גם זאת כתבה את מה שנמצא על הלוח", אמרתי לו בקול רועד בעודי בוכה ואני לא יודעת מה עבר עליו, כלומר אני כן יודעת מה עבר עליו, לא הייתי צריכה לדבר איתו ככה על החברה שלו אבל גם הוא לא היה צריך לצעוק עליי, הוא קרא לי שקרנית ואמר שהכול באשמתי ושתאיר לא אשמה בכך שאני מלשנית, הוא יצא מהכיתה בטריקת דלת ששמעו בכל בית ספר ואני נשארתי ישובה שם, יותר עצובה ומבולבלת ממה שהייתי לפני הוא נכנס.
באותו היום הייתה לי משמרת לבד בדוקטור לק כי לספיר יש אימוני כדורסל בימי ראשון, שני, רביעי וחמישי ולפעמים האימונים באותן שעות של המשמרות אז לפעמים אני עובדת לבד וכשאני שאימונים, ספיר נמצאת לבד במשמרת, שתינו משחקות כדורסל כבר שבע שנים אבל לפני שנתיים עברתי לשחק בתל אביב, בקבוצה מקצועית כך שיש לנו אימונים בזמנים שונים.
בדיוק כשבאתי לסגור משמרת ספיר התקשרה אליי וביקשה ממני להחליף אותה עד שתגיע כיוון שתאחר מעט, למזלה ביטלו את האימון ערב שהיה אמור להתקיים באותו היום כך שיכולתי לעזור לה. אחרי בערך שתי דקות הגיעה קבוצה גדולה של ילדים, לא זיהיתי שאלה ילדים מהשכבה שלי כי הם היו רחוקים אך ככל שהם התקרבו הבנתי שלא רק שאלה ילדים מהשכבה שלי אלא שנמצאות ביניהם תאיר והכבשים.
שיר, שני ועומר נכנסו לגלידריה, בתאום מושלם הן אמרו: "בואי אתנו עכשיו!" אמרתי להן שאני לא יכולה לבוא איתן לשום מקום עד שספיר תגיע אז הן פשוט התיישבו באחד השולחנות וחיכו, תאיר עמדה בחוץ ודיברה בטלפון תוך כדי שהיא הביטה בי במבט עצבני ונוקב אך רגוע.
לאחר עשר דקות ספיר הגיעה וברגע שהיא נכנסה הבנות החליטו נמאס להן לחכות אז הן קמו אליי, ממבט ראשוני המקרה יכל להיראות כמו שלוש בנות תמימות שרוצות להזמין גלידה אך אדם ששם לב לפרטים קטנים היה יודע שהן מכריחות אותי ללכת איתן. ספיר לקחה את הסינר ולבשה אותו, היא התקרבה אליי ושאלה אותי אם אני בסדר, שיר לחצה על ידי בכדי לוודא שלא אומר משהו שאיני צריכה לומר אז אמרתי לה שהכול בסדר ושאני צריכה לחזור הביתה לאחותי, יצאתי החוצה והלכתי לכיוון היציאה מהקניון במהירות בתקווה שאצליח להתחמק מתאיר, כשהגעתי אל היציאה ראיתי את תאיר ואופק חוסמות את היציאה, הסתובבתי כדי לצאת מן הצד השני של הקניון וראיתי ששני ושיר חוסמות לי את הצד השני.
"מה אתן רוצות? אני צריכה לחזור הביתה לאחותי" אמרתי להן בתקווה שייתנו לי ללכת אבל הן המשיכו לעמוד שם, לפתע אופק התקרבה אליי ולחשה לי: "אם את לא רוצה להיות מושפלת מול כל האנשים פה אז בואי אתנו". אימא שלי רופאה והיא עבדה באותו ערב עד מאוחר, בצהריים עידן שמר על עלמה, אחותי הקטנה אבל באותו ערב הוא קבע עם חבריו להיפגש ואני הייתי צריכה לחזור הביתה כדי שהוא יוכל ללכת.
הן הובילו אותי לאיזה סמטה חשוכה ליד הקניון, בדקו שאף אחד לא רואה והתחילו להרביץ לי, לבעוט בי ולקלל בו בזמן שעומר מצלמת. אחרי עשר דקות הן הפסיקו לצלם ואמרו לי שזה מה שקורה למלשנים עלובים ושאם אי פעם אני אחשוב על אפילו לנסות לגעת באחת מהן... הן צחקו והלכו, אני נשארתי שם למשך כמה דקות מדממת ובוכה, לא ידעתי מה לעשות, הייתי צריכה ללכת הביתה אבל לא יכולתי לעמוד על הרגל ולא רציתי שמישהו יראה אותי ככה.
לבסוף החלטתי ללכת הביתה למרות שכואב לי כי לא הייתה לי דרך אחרת להגיע הביתה ועידן גם צריך ללכת עוד מעט, חשבתי על זה שלא מספיק שהוא לא מדבר איתי עכשיו אני גם אדפוק לו את הפגישה עם חברים שלו, הגעתי הביתה אחרי שעה בערך במקום חצי שעה כיוון שבקושי הצלחתי ללכת, יותר צלעתי מהלכתי אפשר להגיד וכשנכנסתי הביתה לא הספקתי להגיד משהו ועידן כבר הלך. לא התייחס אליי, לא הסתכל עליי, לא שאל למה איחרתי ולא ראה שאני פצועה...
עלמה הייתה בסלון וראתה טלוויזיה, אמרתי לה שאני הולכת להתקלח ואז אני אכין ארוחת ערב, שטפתי את כל הדם ממני, שמתי כמה תחבושות שמצאתי בארון תרופות על הפצעים וכיסיתי את הפנים שלי באיפור כדי לכסות את הפנס בעין וירדתי למטבח, הכנתי ארוחת ערב לעלמה ולי, לפחות מה שיכולתי, בקושי הצלחתי לעמוד על הרגל אז היה לי קשה, עלמה עזרה לי, היא הבחינה בעובדה שאני בקושי עומדת ושאלה אותי על כך אבל לא יכולתי לספר לה למרות שממש לא רציתי לשקר לה אמרתי לה שנפלתי בדרך הביתה. חיכיתי שאימא שלי תחזור הביתה כדי שהיא תוכל לבדוק אותי יותר לעומק, לבדוק שאין לי פצעים פנימיים או משהו כזה.
בסביבות אחת עשרה בלילה אימא שלי, אורית ועידן חזרו, בדרך מהבית חולים היא אספה אותו מהקניון. עידן נכנס, הסתכל עליי ועלה לחדר שלו, אימא שלי התיישבה על ידי, היא שאלה אותי מה קרה לי ברגל וגם לה שיקרתי כי אם הייתי מספרת לה את האמת היא הייתה מתחילה להציק לי עם כל השאלות שלה. היא אמרה שזה נראה כמו נקע אבל כדאי שנלך למיון, לבדוק שלא יותר מזה.
בוקר קמתי ביחד עם עידן ועלמה כדי שהיא לא תצטרך לחזור לקחת אותי אחרי שהיא לוקחת אותם לבית הספר, הורדנו את עלמה ולאחר מכן את עידן ואז נסענו למיון בכדי לעשות צילום לרגל. כשהגענו למיון היה שם יחסית לתמיד די ריק אז הכול הלך מהר, אחרי חמש דקות נכנסנו לעשות צילום וצילמו את הרגל שלי בערך מכל כיוון אפשרי, לאחר עשר דקות נכנסנו לאורתופד, הוא אמר שהוא לא ראה שום שבר או סדק ושזה רק נקע, הוא חבש אותי בתחבושת אלסטית ואמר שכיוון שהמשכתי ללכת לאחר הפציעה הזקתי לרגל עוד יותר ובכדי לא להזיק עוד יותר אני אצטרך ללכת עם קביים ושעדיף לא לדרוך על הרגל עד שתחלים לגמרי, בדרך לבית ספר עצרנו באיזה מקום כדי לקחת קביים.
נכתב לפני 6 שנים ו-7 חודשים
