הודעה קצרה: היי! הנה סיפור שכתבתי במסע לפולין בנובמבר. זה הסיפור הראשון שלי! תודה רבה שבחרתם לקרוא אותו :)
הפולני הטוב
בבוקר קיץ נעים אחד הפולני הטוב מטיקוצ'ין עבר על יד בית הכנסת הגדול ולא שמע דבר. היה זה בוקר יום שישי, והפולני ידע שבימי שישי היהודים שרים וצוהלים בשפה שלא הבין ורעשם נשמע בכל פינה בעיירה. אך בוקר יום שישי הזה בטיקוצ'ין היה שקט. שקט מאוד.
הפולני הטוב, שגרר אחריו את סחורת עור פרותיו, היה בדרכו לחנותו של שמואל פינקלשטיין החייט, אשר נהג לקנות מהפולני את עורותיו ולהכין מהם מעילים. הפולני חיבב את החייט, איש רם ובעל כבוד שהרבה לתת סכומי כסף הגונים למדי, שכן הוא ידע שהוא משלם על סחורה מעולה.
מצידו השני של הרחוב מול בית הכנסת, הלכה הלינה אשת הקצב בשמלה לבנה נקייה, רקומה בבד אדום בצורות של פרחים. איזה מזל יש לה, חשב הפולני, שיש לה מים לכביסה.
"בוקר טוב לך, גברת קצ'ימיש, ראית אולי את פינקלשטיין החייט או אישתו היום? יש לי סחורה עבורם" שאל הפולני הטוב.
"שמואל ופאני פינקלשטיין? כבר כמה ימים לא ראיתי אותם. הם בטח עובדים קשה. בכל זאת, עוד מעט מגיע החורף" הלינה אמרה בקלילות, כמרחפת על פני האדמה.
"שקט פה היום, אה?" לא היה אף אחד ברחוב מלבדם.
"אין שום דבר רע בקצת שקט" אמרה הלינה במעין צחוק.
"אחפש אולי בכיכר. תודה לך, גברת קצ'ימיש, והשמלה שלך יפיפיה".
"תודה לך! השאירה לי אותה נעמי בת המלמד לפני שעברה למזרח" הלינה הלכה לה בצעדי ריחוף, אור השמש זורח על פניה.
הפולני הטוב המשיך לכיכר העיר. סחורתו הייתה כבדה, שכן השנה פרותיו היו שמנות, למרות הקור והמחסור באוכל בקצה העיירה. הפולני עבר על פני חיילים גרמנים, שדיברו מעט ובשקט, וניסה לזכור מתי הם הגיעו לטיקוצ'ין.
בחנותו של שמואל פינקלשטיין, הוילונות תמיד היו פתוחים, המעילים והחליפות הוצגו בחלון הראווה. פינקלשטיין נהג לומר שאת המעילים שהכין מעורותיו של הפולני צריך לשים בחלון הראווה ולא למכור לעולם. הפולני היה צוחק אז. ומבטיח לפינקלשטיין שלא יעלב אם הם ימכרו.
דלת חנותו של החייט היהודי הייתה פתוח, אך בתוכה היה רק חייל גרמני, המוציא את מעיליו של פינקלשטיין לעגלה גדולה. ההתייחסות האכזרית לעורותיו של הפולני הכעיסה אותו, אך כשכבר היה מול החייל ופתח את פיו לדבר, קיבל רגליים קרות.
"אתה הבעלים של החנות היהודית הזאת אדוני?" החייל שאל בתוקף.
"אני לא יהודי, אדוני, אך יש לי עסקים על בעל החנות, ראית אותו במקרה?" קולו של הפולני רטט.
"בעל החנות מכר אותה למדינה. עכשיו יהיה אפשר לטהר את המעילים האלו, הם מסריחים מידיים יהודיות" החייל הגרמני שמר על קור רוח מוחלט, "עכשיו תלך מפה, פולני מסריח".
הפולני הטוב לא האמין למשמע אוזניו. פינקלשטיין מכר את חנותו? דבר כזה לא יכל לקרות. הרי שמואל פינקלשטיין ומשפחתו אהבו את החנות, אהבו אותה כל כך, שהפולני הטוב מעולם לא ראה אותם עוזבים.
הפולני הטוב החליט לעשות את דרכו לביתו של פינקלשטיין, שכן היה בבית זה מספר פעמים לאורך השנים. תמיד חשב שעושרם היה אינסופי, עדות לכך היו צלחות החרסינה היפות שלהם או בגדי בניו העשויים בדים מוורשה, לא פחות, הרי ילדיו של פינקלשטיין לא נולדו לפחות. כמה היה רוצה הפולני שלבתו תהיה שמלה כזאת, עשויה בד מוורשה, וכמה היה רוצה כלי חרסינה יפים לערבי ראשון שאשתו תשמח לצחצח אותם. כמה היה רוצה להכין מעילים ולא לפשוט את עורן של פרות מסכנות בכפור בלתי נסבל. למה לפינקלשטיין מגיע כל זה ופלוני לא? האם הוא לא נוצרי טוב מספיק שמגיע לכנסייה כל יום ראשון? האם זה כי הוא לא יהודי? ליהודי המסריחים האלה לא מגיע כל העושר. לא מגיע להם כלי חרסינה ובדים מוורשה ולא את עורות פרותיו של הפולני שימים עמל עליהם שיהיו במידה מספקת לפינקלשטיין היהודי המסריח, שכן הפולני הטוב בטוח שגם אם פינקלשטיין ישים אותם רק בחלון הראווה לא תחסר לו פרוטה.
לא רחוק מביתו של החייט היהודי, ראה הפולני הטוב ילדה קטנה, לא יותר מבת שלוש, בשמלה לבנה רקומה ציפורים אדומות, ישנה מתחת לעץ ופניה מלאים דמעות. זו ילדה יהודיה, חשב הפולני הטוב, ויהודים הם מסריחים, הם מוכרים את ההכנסה היחידה שלך למדינה ולא משאירים לך פרוטה כשיש להם די והותר. אבל זו ילדה, ילדה קטנה, והיא כל כך דומה לאלכסנדרה ו-
כשהפולני הטוב יצא ממחשבותיו, היה כבר על סף דלתם של משפחת פינקלשטיין, ואת הילדה היהודיה לא ראה כלל.
דלתם הייתה פתוחה, ופעם נוספת נכנס הפולני הטוב לבית פינקלשטיין היהודי. הוא ראה את כלי החרסינה, עומדים בויטרינה כאילו לא נגעו בהם מעולם. בבגדי הבנים מוורשה, שמלותיה של פאני, מנורה מכסף ושמיכות בדים הדורות חיטט הפולני.
כמובן שהוא ברח, חשב הפולני הטוב, הרי השאיר אותי ללא מסחר, כמובן שלא חשב שיוכל לגור כאן עוד ולהסתכל לי בעיניים. אולי הוא אפילו ברח למזרח, כמו היהודים האחרים ששמעתי עליהם. כמה היה שמח שאין עוד יהודים בטיקוצ'ין. אין עוד בוגדים, אין עוד בעלי הון.
הפולני הטוב הסתכל פעם נוספת סביב ביתם הקטן של משפחת פינקלשטיין. יכל היה לבזוז, אם רצה, הרי גם ככה לא יהיה פה אף אחד עוד הרבה זמן.
הוא נזכר בבדיחות של החייט, במחמאותיו. איך משה, בנו הקטן של פינקלשטיין, ואלכסנדרה בתו הסתדרו יפה, כמה אהבו לשחק יחדיו בחצר. כמה פאני ואשתו של הפולני אהבו לשבת ביחד ולרכל על כוס קפה. הפינקלשטיינים היו חבריהם, גם אם הם היו יהודים מסריחים, ומביתם הוא לא יכול לקחת.
הפולני הטוב יצא מביתם של משפחת פינקלשטיין אל אוויר בוקר קיץ נעים, והרחוב היהודי היה שומם לחלוטין.
אני איש טוב, חשב הפולני, איש טוב באמת. וטוב ליהודים. פולני שטוב ליהודים.
לקח הוא את סחורת עורות פרותיו ועשה את דרכו לביתו שבקצה טיקוצ'ין.
נכתב לפני 6 שנים ו-5 חודשים
