עיניים ירוקות/ליאת פרץ
העיר תל אביב מצטיירת בעינינו כעיר סוערת מלאת חיים ושופעת מודרניות וחיות,אבל אני הכרתי גם את החלקים האפורים שבה.
שכונת עוני בסמטאות רוויות אלכוהול ולכלוך ,נשים תולות כביסה , נאנחות.גברים רבים על ספסלים עם שפם וזקן שלא גולח זמן רב ובדלי סיגריות רבים פזורים סביבם וכוסות קפה שחור ועוד שחור.
טעיתי, נכנסתי לכניסה הלא נכונה, יצאתי ופניתי לבניין נוסף.עליתי במדרגות, הצחנה הייתה חלק בלתי ניפרד מהם, ריח של שתן מעורב בעשן סיגריות ותמונות עקומות תלויות על הקיר תקועות במסמרים עם חלודה.
דפקתי בדלת, את פני קידמה עובדת זרה מהפיליפינים, בשבילה זאת השגרה, בשבילה היא חיה במלון חמישה כוכבים .הבטתי סביבי, הסלון היה מטושטש, שמיכות מפוזרות בכל פינה, רשת של ספות כל ספה בצבע אחר, מספרת על תקופות שונות בבית.חושך.שקט.רק הרדיו הקטן של העובדת הזרה השמיע קול חלש מחדר סמוך.וריח של סיגריות ומחנק עוטף את הבית החולה.
היא הכניסה אותי לחדר של שרית.. שרית שכבה במיטה הזוגית שלה, מלאה ניירות , בדלי סיגריות תיקים ובגדים.מצאתי אותה בין השמיכה לתיקים.היא נהפכה קטנה יותר, איך זה יכול להיות, תהיתי בשנייה שהייתה לי עם עצמי, הייתי חייבת לצאת מתוכי ולחייך, לברך את שרית לשלום, להגיד לה שהיא נראית בסדר גמור.אבל בכיתי בתוכי, חנקתי את עצמי, בדרך כלל אני נחנקת מעשן של סיגריות וריח שנישאר בחדר אחרי עישון אבל זה לא הפריע לי.נחנקתי למראה הקרחת, העיניים הגדולות שבקעו מחוריהן בצבען הירוק.רק התמונה על הקיר, תמונה ישנה מימים טובים ורחוקים הזכירו לי למה אני כאן.נזכרתי במראה הקודם של שרית, אישה מבוגרת אומנם אבל פנים יפות וחיוך, ומילים קטנות בקול מיוחד וחם.איפה היא שאלתי את עצמי?
"הי לימור טוב שבאת, הקשים האלה , אני לא מצליחה לשתות איתם" שרית הניחה כוס , ויתרה על השתייה." אני ארד לקנות לך קש מתקפל?" – שאלתי ,מחפשת דרך מילוט מהקבר הקטן שנכנסתי אליו."לא לא זה בסדר, אל תטריחי את עצמך, תכף המטפלת תרד ותיקנה, היא ממש בסדר".
"מה שלומך שרית?" – הצלחתי להוציא משפט קצר."אני בסדר, יהיה בסדר בעזרת השם" "את מקבלת טיפול?"שאלתי בתקווה שהתשובה תהיה חיובית.רציתי לדעת שהרפואה לא ויתרה עליה."כן, תראי זה ממש גדל אבל יהיה בסדר".שרית הוציאה אט אט את השמיכה והראתה לי את הגידול.שתקתי.מעולם לא ראיתי דבר כזה, עיגול ענק בגודל הראש שלה , על אחת מרגליה , אני לא זוכרת באיזה צד זה היה, צמוד למפשעה, צמוד למקום האינטימי שרק היא הייתה צריכה לראות אותו.אבל עכשיו זה גלוי, כל דכפין יכול להושיט לשם מכשירים, סכינים, מחטים ועיניים.עכשיו זה של כולם."את רואה לימור, זה מה שזה, יהיה
בסדר, יש לי ביקורת, הרופאה אמרה שזה יהיה יותר קטן עם הזמן" לא יכולתי לעמוד בזה.אני שמעידה על עצמי כחזקה – נשברתי.היא ראתה.היא חייכה אלי מתוך העיניים הגדולות ושאלה:"את רוצה לראות את המכתב של הבת שלי?" "בטח" – עניתי כמעט בלחש ולקחתי מידיה את המכתב.המילים התבלבלו לי מול העיניים, מילים של סליחה וצער, מילים שמבקשות לעצור את הזמן או מאידך להחזיר אותו אחורה ולהיות בת טובה יותר.הנחתי את המכתב, נגעתי בה, ליטפתי אותה ושיקרתי.אמרתי לה שיהיה בסדר, ושהיא חזקה, ושאני שמחה שבאתי לביקור בית אצלה."אני יודעת" אמרה שרית " את נשמה, את כל השנים היית איתי בקשר, יהיה בסדר, בעזרת השם אני אחזור לעבודה, לחדר הקטן שלי במרכזיה" .
שרית הייתה עונה לכולם בנימה כה נעימה ומסבירת פנים, אף פעם לא הלכתי לאיבוד בין המשרדים כשהייתי שומעת את קולה, היא הייתה מחכה עד שהיו עונים מהעבר השני של הקו, עד שהלקוח היה מרוצה."ככה זה לימורי..." נאנחה "את חמודה שהגעת כל הדרך מירושלים" "מה זאת אומרת, מגיע לך, אבל עכשיו אני חייבת ללכת, אני צריכה עוד לחזור להוציא את הילדים" שיקרתי. להישאר? עוד קצת...אולי...אני לא יכולה יותר...אני לא עומדת בזה."תשמרי על עצמך שרית מתוקה, את חזקה, עברת את זה כבר פעם" נשקתי על הלחי שלה ויצאתי מהדלת.לא זכור לי אם אמרתי שלום לעובדת מהפיליפינים.היא כבר לא תראה אותי פעם נוספת.שמתי את משקפי השמש על העיניים ופרצתי בבכי, לא היה אכפת לי אם שומעים אותי או רואים אותי בוכה, בכיתי.זעקתי מבכי.למה עשית לה דבר כזה אלוהים?היא הייתה כבר חצי בריאה בדרך להחלמה מלאה.איך זה גדל?מה יש שם בפנים שהשתלט לה על החיים?מסתיר את עיניה הירוקות .עיניה היפות.גם על עצמי כעסתי.על הטיפשות שלי בבחירת המקצוע הזה, מקצוע שנלווים אליו רגעים של אימה, רגעים בהם אני צריכה להיות מיכל ענק, בור, באר עד שיתפוצץ.
ימים ספורים לאחר מכן חייגתי לפלפון של שרית.למספר המוכר לי כבר שנים.ניסיתי למרכזיה,אולי במקרה שרית שם.
המרכזייה שתקה, כל הטלפונים שתקו, אפילו הנייד של שרית מת.ורק העיניים הירוקות מישירות את מבטן העמוק בי עד היום.
סוף
נכתב לפני 8 שנים ו-2 חודשים
