מוזיקה בשבילי , זה כמו לעוף גבוה גבוה ולא לחזור

כמו לראות מפלי מים ענקיים הניתזים לכל עבר במגעם עם הסלעים

כמו ריח משכר , שמלווה אותך לכל אורך החיים , הקשיים , הניצחונות

ובעיקר , מוזיקה זה להיות מסוגל להכיל אותה , להבין את כל מה שהיא מסתירה , לחיות אותה.

אני מאמינה שלכל אחד יש דרך משלו לחיות את המוזיקה. חלקם חיים אותה כצבעים , חלקם כתווים , כפרחים או אפילו כמספרים.

לכל אחד , המוזיקה עוזרת ברמה זו או אחרת ומשרה ביטחון.

בתור אחת שעושה מוזיקה אני רואה אותה כדרך לבטא את עצמי ללא מילים , אלא רק בעזרת שבעה תווים , שכשהם בודדים הם יפים בבדידותם וכשהם ביחד- ההרמוניה שהם יוצרים משכרת רוחות.

...

אבל למוזיקה יש גם צד אפל , כמו לכל דבר.

למה היא גורמת לי לבכות? למה אני מרגישה חלשה? למה הוא הכריח אותנו להשתמש בה כדי להנציח את שמו? הוא הבטיח שכשיחזור , נעבור ימים שלמים בהלחנה וביצירת שירים שיהיו רק שלנו ולא של אף אחד אחר.הוא ניגן בפסנתר. המוזיקה שלו הייתה מיוחדת , כמעט כמוהו. וכשהצטרפתי אליו בגיטרה או בכינור, לא היה צירוף יותר מושלם מזה.

והנה עכשיו , השירים שלנו הם כבר לא רק שלנו. הם של כולם. כל מי שהוקיר אותך , העריך אותך , כל איש שעזרת לו או תמכת בו , נמצא כאן עכשיו - ומקשיב לשירים שהיו רק שלנו.

אז האם המוזיקה הפכה לחסרת משמעות עבורי? או שונה? לא אוכל לענות על שאלות אלו...

יהי זכרך ברוך , אח יקר