1. סיפור שתרגמתי

באמצע שנות החמישים הבטיח המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב לבני עמו שגשוג ושפע כלכלי "עוד בימינו אנו," אולם המשאבים הלאומיים הופנו לפרוייקטים ראוותניים של חקר החלל והגרעין. שניים אלה אולי היוו מושא לגאווה לאומית, אבל התברר שקל יותר לשגר אדם לחלל ולבנות פיצצת מימן מאשר להקים פס ייצור למכוניות פרטיות. תעשיית הרכב המיושנת לא הצליחה לספק את הביקוש, ותור לקניית מכונית חדשה ארך שנים, למרות מחירן האסטרונומי. הסיפור "לילי, מעצבת שיער" נכתב בזמן, ואודות, תקופה זו

לילי, מעצבת שיער

איליה זבריב

"תמיד תבוא אלי. תגיד שאתה בא ללילי, מעצבת שיער."

הבטחתי. היה לי נעים שלילי החמודה מחבבת אותי בגלוי. כנראה הזדקפתי בכורסה וניפחתי את החזה בגאווה כי היא טיפפה לי בעדינות על הלחי — "אל תזוז."

צעירה, טיפה עגלגלה, בחלוק לבן, היא עמדה מעלי מזמזמת במספריים. על חזה גבוה התנדנד קוסמונאוט קטנטן אדום לחיים, עשוי מפלסטיק כחול.

"אני תמיד יכולה לספר אותך בלי תור. אגיד שאתה אורח בבית המלון שלנו — וזהו. אורחים מקבלים שרות בלי תור."

היא הרימה את שאריות הגבות שלה בהבעה ערמומית.

"אני הכי אוהבת אורחים ממוסקבה. כי לא תמיד יש לקוחות תרבותיים. יש כל מיני, במיוחד אלה מרחוק."

היא נאנחה. תמימות וערמומיות השתלבו בפניה החמודים בצורה משעשעת במיוחד, אבל בכל זאת היתה בהם יותר תמימות.

"מה רציתי לשאול אותך... יש לך מושג מה המצב עם המכוניות?"

"באיזה מובן?"

"במובן של שוק המשומשות. זה נכון שיש חוקים חדשים ועכשיו אסור להעביר בעלות מיד ליד?"

"רק דרך חנות יד שניה. הם עושים שמאות, מתחשבים בבלאי ומוכרים — מאד פשוט."

"ככה אמרו לי," אמרה בקול חנוק. "לפני שבוע בעלי נסע במיוחד כדי לברר. שם בחנות יד שניה יש עכשיו מנהל חדש, קולונל, במיל זאת אומרת. הוא בטח לא יאפשר שום פויילשטיקים, הכל ביושר. ולמה שיאפשר — יש לו גימלה של איזה שלושת אלפים או אפילו ארבעת אלפים רובלים! יש לך מושג איזו גימלה מקבל קולונל במיל?"

לא היה לי.

"הנכם מקבלים שרות מצוות עובדים שמתחרה על תואר..." — היה כתוב באותיות של זהב על שלט אדום מוקף דגלים. השלט היה תלוי מימין למראה, ומתחתיה היה תלוי מחירון דהוי.

"אולי בגרוזיה יש חוקים אחרים," אמרה לילי. "לקוח אחד סיפר לי על כאלה שנוסעים אלפי קילומטרים לטביליסי, — שם אפשר לקבל תמורת אוטו כל סכום שתבקש. שמעתי שיש להם שם כסף כמו זבל..."

"רק דרך החנות," אמרתי "גם בגרוזיה."

"אז איך זה שכולם מסתדרים איכשהו?"

היא שקעה במחשבות קודרות. המספרים עצרו מעל הבלורית כאילו מהרהרים מה הלאה.

שכנתה של לילי צעקה פתאום "הבא בתור!" ודרך שורה של ממתינים חמורי סבר דילג במרץ קריין רדיו שבמקרה היכרתי בפנים.

"אני מבית המלון," אמר באומץ. ולמרות שכולם שתקו בהכנעה, הספרית אישרה:
"החבר מתארח אצלינו בבית המלון."

לילי סוף סוף התגברה על איזו שערה מרדנית, עזרה אומץ ושאלה "תגיד, קראת את סיפרה של ורה פנובה 'ארבע עונות'?"

דווקא קראתי, ושמו היה קצת שונה.

"אז ככה," המשיכה לילי בלחש. "יש שם אחד עשיר, ספקולנט או משהו כזה, אז הוא מפחד שמישהו יראה את הכסף שלו, את המיליונים. אז הוא קונה מאיזה נער כרטיס מזל. זאת אומרת, כרטיס שזכה בהגרלה. תמורת חמישים אלף. כאילו הוא זה שזכה במכונית ולא הנער."

היא השתתקה לרגע ואז דיברה בלהיטות ישר לתוך אוזני, "מה דעתך, זה לקוח מהחיים או לא? כי עכשיו הסופרים נדרשים לכתוב יותר מהחיים, נכון? אולי באמת יש פה ושם ספקולנטים בודדים שגם עושים כך?"

אמרתי שזה ייתכן מאד, על אף שזה נגד החוק.

היא נאנחה. "הלואי שאחד כזה יתגלה פה. אולי הוא לקוח שלי, יושב פה בכורסה, ואני לא חושדת! כבר סיפרתי את זה למלא אנשים, אבל בינתיים אף עבריין לא נשבר."

סקרתי את עצמי במראה בתחושת גועל. למה אני עוררתי אצלה מחשבות שכאלה? לא מצאתי שום רמז: לא נצנוץ חמדני בעיניים, לא חיוך מזויף, לא טבעות זהב כבדות על אצבעות שעירות עבות. לעזאזל, צריך בהזדמנות לבדוק יותר מקרוב מה היא מצאה שם אצלי.

...

"אז איזה אוטו יש לך?," שאלתי.

היה הביטה בי בפליאה. "בחיים לא היה לנו שום אוטו. אנחנו קונים כרטיסי הגרלה. כמה כסף בזבזנו — כל הגרלה חצי רובל. אבל ממשיכים לקוות. תאמין או לא, בעלי כבר שלוש שנים לא אוכל ארוחת צהרים, וגם אני חוטפת משהו קטן וזהו. זכינו פעמיים — בשטיחון לאמבטיה, ובערכת איפור בשלושה וחצי רובלים."

"אז מה לך ולשוק המשומשות?"

"צריך שתהיה תקווה," — אמרה לילי בעצב. "חייבת להיות תקווה."

משום מה הוצאתי מטבע של חצי רובל ונתתי לה. היא נאנחה אנחה ילדית ולקחה אותו.

ומה כבר יכולתי לעשות? לתת לה רובל ?...

נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים