1. הסוף

אני כותבת מתחילה אז כנראה לא משהו:)



השעון מתקתק, לא נשאר לו עוד זמן.
אילו רק היה אומר לה, אם היה בוטח בה
ולא שומר את הכול לעצמו.
היא הקריבה הכול למענו והוא, הוא בגד באמונה, הוא לא בטח בה.
וכעת הכל עלול להגמר, הוא ידע שמאותו רק שפקפק בה היחסים ביניהם ישתנו,
אבל לא רק מה שהיה להם אבד, חייו, וחייה שלה תלויים
בהחלטה אחת שתשנה את חייו ועלולה גם לגמור אותם בזה הרגע.
עליו למהר, הוא סוגר את עיניו, משחרר את ידיו שהיו קפוצות לאגרופים כול אותו הזמן,
מרוקן את ראשו ממחשבות, ועושה ככול יכולתו להשתיק את רגשות האשם, הפחד והייאוש שמכרסמים בליבו.
הוא ממלא את ראשו בכול הרגעים הקטנים הללו שהיה איתה,
שיכל סוף סוף להשתחרר מהמתח שמילא כמעט כול רגע בחייו.
בעוד הזיכרונות שוטפים אותו וממלאים כול תא בגופו,
דמעה זולגת במורד פניו ואיתה ליבו נצבט מעט מכך שלעולם לא ישובו הדברים להיות כפי שהיו.

הוא פוקח את עניו ומנסה לעכל את שעיניו רואות, כול העולם סביבו ישתנה,
לא עוד שחור ואפלה, לא עוד חורבה והרס, לא נשאר זכר מהשממה שאפפה את העולם.
רגשות חדשים ממלאים את ליבו, שמחה, אושר ושלווה,
רגשות שזמן רב לא טעם מעוצמתן.
אבל יש לו רגעים ספורים להנות מיופיו של העולם,
כי לכול דבר יש מחיר, לנצחון דרושה הקרבה.
הכול מחשיך, הוא מרגיש את גופו נחלש, את רוח החיים נוטשת אותו.
הוא לוחש בליבו את כול מה שלא הספיק לומר, התנצלות מעומק ליבו,
התנצלות כנה שאינה ראויה למחילה.
הוא מצטער על כול הדברים שהלוואי ולא היה עושה, אך את הנעשה אין להשיב.
הזיכרונות מתחילים להישכח, הוא מתחיל להתפוגג עד שכבר דבר לא ישאר ממנו.
הדבר האחרון שהוא רואה לנגד עיניו זה אותה,
אותה אחת שאהבה והבינה אותו יותר מכול אדם בעולם,
אותה אחת שהקריבה הכול למענו, לפחות הספיק לעשות דבר אחד למענה.
בעודו מנסה להיאחז בחיים, הכול נגמר, לא נשאר דבר,
והפעם, הפעם זה לתמיד.

נכתב לפני 8 שנים ו-9 חודשים