אוהבת ספר

אוהבת ספר

בת 55 מרמת גן




» דירגה 0 ספרים
» כתבה 0 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני שנתיים ו-2 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני שלושה שבועות

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של אוהבת ספר

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות


לפני שלושה שבועות
» וואו! (סיפור שכתבתי) אגס

מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני שלושה שבועות
» על הטעם בחיים (סיפור שכתבתי)

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני שלושה שבועות
» וואו! (סיפור שכתבתי) אגס
לפני שלושה שבועות
» שמחה כאתגר-הגישה החסידית / שלמה מאיעסקי
לפני שנתיים ו-2 חודשים
» הקץ לבלגן / וינסטון סטיפאני
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

למה בעצם, אנחנו לא מפסיקים לעשות תכניות?
כדי שנהנה ויהיה לנו דרייב לחיות.
כקטנים, רצינו להיות גדולים.חשבנו שנרגיש אז חשובים, נהייה עצמאיים,
נוכל לעשות את כל מה שנאסר עלינו כילדים.
גדלנו קצת, ראינו את הצבא כמטרה נעלה. לצאת מהבית, להרגיש גיבור וחזק, לתרום למדינה.
אחרי זמן קצר "התפקחנו", הגיע החלום הבא: נסיעה למזרח, להודו או לדרום אמריקה.
חודשיים שלושה, גם החלום הזה הפך שיגרה :) (רק שמתביישים להודות שזה מה שקרה..) עוד בודהה, או עוד ג'ונגל והר – כבר אין בהם הנאה.
חוזרים לארץ ומחפשים,
מאיפה יהיו עוד תענוגים.
אולי, קצת ידע? השכלה? הגשמה דרך עבודה?
ואז אוניברסיטה זה המסלול הבא.
ואז מה..? מצליחים, מסיימים,
וממשיכים במסלול החיים..
עבודה מעניינת ומשתלמת, היא האתגר הבא. שם יבוא המילוי לנשמה.
ו.. התאמצנו, עשינו, השגנו,
ואז מה ?
נישואים, ילדים, אולי זה הטעם בחיים?

לא נאריך ב-מה מרגישים,
רק אפשר לסכם בקיצור שהחיים נראים כמו איזה דבר שלא מקבלים ממנו מילויים.
וכשמסתכלים אחורה, מה מהחוויות השאיר זיכרון נעים?

אצל כולנו,
זה הקשר הטוב עם חברים שהיה בכל אחד מהשלבים,
בכל האתגרים.

אז למה איננו בזה מסתפקים?
כי כל הזמן את האני, את האגו אנחנו רוצים להעצים.
חושבים שזה יביא את המילוי המתאים.

שוכחים,
שהתענוג ההכי גדול שלנו בחיים,
האהבה,
הוא זה נותן את ההרגשה הטובה.
ואת זה כולנו מחפשים,
רק שבשביל זה לא צריך להגיע להישגים.
צריך לרצות להגיע לחיבור טוב בין אנשים.
רק שהיום.. אחרי שלמדנו,
עבדנו,"הצלחנו",
נעשינו חשובים,
כבר לא יודעים איך להרגיש קרובים.

רק אם נפתח את הלבבות,
ונוריד את הקליפות שאת הלב מכסות:
ה"הצלחות", ה"השגים", הכסף, הכבוד.
התארים, ושאר "מעצימי אגו" שבינינו הם הם המפרידים,
נצליח לראות ולהרגיש גם איך הלבבות מתקרבים.

כשנהיה שם, בלבבות מאוחדים,
נגלה שהעולם יש בו שמחה ואהבה נצחיים,
(שמגלים אותם רק כשיוצאים מהרצון הלא מודע להתמלאות רק לעצמי,
ומגיעים לרצון ויכולת לתת לשני
את ההרגשה שאיכפת לי ממנו כמו שאיכפת לי מעצמי.)
נכתב לפני שלושה שבועות
הקוראים:
  • לפני שלושה שבועות קאליו בת 14
  • לפני שנתיים ו-2 חודשים גדי בן 59 מתל אביב



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ