אתה נזכר בכל אותם דברים רעים שעשית ואתה לא מצטער, אפילו שאתה יודע שאתה צריך. אבל אתה לא יכול להכריח את עצמך להתחרט,להרגיש דברים שאתה לא מרגיש, להיות מישהו שהוא לא אתה. אתה סובל. גם לאחרים מגיע לסבול.
אתה יודע שאתה לא מאוד בריא. בנפש, הכוונה. יש בך כל כך הרבה זעם ושנאה, שלפעמים, כדי שתוכל לנשום, מתפרצים החוצה כמו לבה, על אנשים אחרים ועל עצמך.
אין לך חברים. כלומר, יש לך חברים שאתה שונא. הם ילדותיים בעיניך, תמימים מדי, עיוורים,אדישים לכל דבר שהוא לא הם עצמם. הם מכרכרים סביבך, צוחקים מהבדיחות שלך, מדברים על עצמם ואף פעם לא שואלים עליך. הם שמחים, לפחות כך זה נראה, לפעמים אתה תוהה האם יכול להיות שלכל אחד יש סיפור טרגי שהוא מסתיר, האם יכול להיות שבעצם אף אחד לא מאושר, ואולי האושר הוא בכלל המצאה?
אתה חושב שהיית מאושר פעם, אבל רק לרגעים בודדים, אף פעם לא לתקופה. כשעלית לכיתה א', כשזכית בתחרות השחייה הראשונה שלך, כשהתנשקת בפעם הראשונה. אבל הרגעים הללו חולפים במהירות, וכשאתה לא מאושר אתה יודע שהאושר הוא לא יותר מאשליה.
אני לא יכול להפסיק ללחוש את השם שלו. אני בכלל לא מנסה. אני פשוט לוחש את השם שלו שוב ושוב אל תוך החשכה, ועם כל לחישה השנאה שבי מתגברת, אני רועד, הלב שלי דוהר, ואני לא יודע אם אני שונא אותו בגלל שהוא אכזרי או בגלל שאני מקנא בו.
אני יודע שאף פעם לא אהיה מאושר, שאף פעם לא באמת אחיה. אני שונא את עצמי. אני שונא את הכל בי. את הגוף השמן שלי, את האופי החלש. אני לא מסוגל לחיות יותר בתור עצמי. אני מעדיף למות.
אני בוכה בשקט. ראשי קבור תחת השמיכה ואני ממשיך ללחוש את שמו, אני לא כל כך בטוח למה. אני שונא אותו, שונא כל כך שאני חושש שאני עומד להתפוצץ, ותמונות שלו מבזיקות לנגד עיני, יפהפה, מוצלח, מי שיכולתי להיות אילו רק היה לי מזל.
נכתב לפני 9 שנים ו-9 חודשים
