את מתת ביום שישי בערב.
יום אחד אחרי קריסטמס.
בגללך לא הלכתי לסופר באותו בוקר למרות שידעת שאני צריכה ללכת לסופר ביום שישי בבוקר.
הייתי צריכה ללכת לסופר של השכונה של פעם ולקנות "לף לף" * ולפגוש את כל האנשים של פעם.
אבל באותו יום שישי התקשרו אליי ב-9:00 מבית החולים ואמרו לי לבוא.
אז במקום לנסוע לסופר באתי אליך וחשבתי שאת כבר תהיי מתה, אבל כשהגעתי היית בחיים.
שכבת במיטה עם צינורות ומסכת חמצן וכבר לא לחצת לי את היד וגם לא פתחת עיניים כשקראתי לך ונתתי לך נשיקה.
בחוץ היה מזג אוויר יפה והרבה אוויר, כמו שאת אוהבת. אבל בפנים היה מחניק וריח של בית חולים.
בדיוק עברו עם עגלות והביאו לכל החולים אוכל של בית חולים אבל את כבר לא אכלת והצטערתי שאני לא יכולה לקחת אותך החוצה ולברוח משם. חשבתי שאולי אם אני אחזיק לך את היד ואלחש לך באוזן נוכל לצאת שתינו ואז גם תתחילי לדבר מחדש ולהיות כמו שאת באמת.
אבל הרופא הנחמד שנראה כמו אשה אמר לי שאת כבר לא נושמת טוב ושבעוד כמה שעות את כבר לא תהיי. כולם באו להיות איתך וישבנו וחיכינו לך שתהיי מוכנה.
אבל את עדיין לא רצית ללכת ואני ניסיתי לספר לך את הכל בזמן שנותר.
וכל פעם נזכרתי בעוד דבר ונכנסתי אליך שוב ואת עדיין היית.
בסוף חזרנו הביתה כי כבר לא היה כח ולפני כן נכנסתי אליך בפעם האחרונה ואמרתי לך שלום.
ביקשתי ממך לא למות באמצע הלילה כי פחדתי לקבל טלפון מפחיד בשעה מוזרה. אמרתי לך גם שאני לא רוצה להיות לידך כשתמותי כי פחדתי לראות אותך מפסיקה לנשום.
את מתת ביום שישי ב-21:00 בערב.
יום אחד אחרי קריסטמס וחמשה ימים לפני ניו יירס איב.
התקשרו אליי מבית החולים חצי שעה אחרי שעזבתי אותך.
את לא מתת באמצע הלילה ולא מתת כשהייתי לידך.
כנראה שעדיין שמעת אותי ועשית מה שביקשתי ממך.
בחוץ כבר היה קר אבל עדיין היה אוויר טוב כמו שאת אוהבת ואני כבר לא ראיתי אותך יותר.
* חלה קלה פרוסה שאמא שלי ואני נתנו לה את השם "לף לף". היו ואריציות שונות כאשר חלה קלה מחיטה מלאה ובצבע שחור קיבלה את השם המאד לא פוליטקלי קורקט "לף לף ספרדי". מכך נגזר היה שהלף לף הרגיל היה "לף לף אשכנזי". היום אמא שלי כבר לא קונה לי לף לף. לא ספרדי ולא אשכנזי.
נכתב לפני 4 שנים ו-7 חודשים
סומסומית גדלה
והכל תקין וזה מצוין
וטוב
וכמו שצריך.
ולי לא נח
ואני לא ישנה
ואני פוחדת ממה שיהיה
ורוצה כבר לפגוש אותה
ומפחדת לפגוש אותה
ורוצה לעצור את הזמן
וגם רוצה כבר להריץ אותו קדימה
כמו
בקסטות
הישנות
של פעם
כשהיינו לוקחים עיפרון ומגלגלים את הסליל.
פעם
בשנות השמונים
כשהייתי ילדה
והכל היה קל.
ועכשיו סומסומית גדלה
ואי אפשר לעצור אותה
כמו בקסטות
עם העיפרון.
וגם לא להריץ אותה קדימה.
ואני לא יודעת איך אהיה
אמא
בלי
אמא.
נכתב לפני 9 שנים ו-9 חודשים
כשהייתי קטנה היתה ליד הבית מדרכה צרה צרה.
אמא אמרה שאפשר ללכת בה רק אחת אחרי השניה. בטור.
אז ככה הלכנו.
היא היתה הולכת בראש ומושיטה את היד אחורה ואני הייתי הולכת אחריה ותופסת את היד שלה.
היה שלב שרציתי להגיד לה שהיא כבר לא צריכה להושיט לי את היד כי אני כבר ילדה גדולה אבל חשבתי שאולי היא תעלב.
אז המשכתי להחזיק לה את היד.
שאלתי אותה אם יש מישהו שיכול ללכת במדרכה הצרה אחד ליד השני.
לא בטור.
היא אמרה שלא.
"אולי רק נמלים" התעקשתי והיא אמרה שאולי. רק נמלים.
אמא לא אהבה את המדרכה הזאת.
כנראה בגלל שהיא היתה צרה.
היא פחדה שבטעות אאבד שיווי משקל או שאתפתה ללכת בכביש וזה מסוכן.
היא גם פחדה שאני אפול.
אני דווקא אהבתי את המדרכה הצרה.
אהבתי ללכת בטור כי למרות שהחזקתי לאמא את היד זה היה שונה ללכת אחריה ולא לידה.
הייתי לבד במקום שלי בטור והרגשתי גדולה. לא היה אף אחד לידי.
זה היה קצת כמו רכבת.
קרון אחד אחרי השני.
אבל ידעתי שאם הקרונות יפרדו יקרה אסון.
אז המשכתי להחזיק לה את היד למרות שהייתי כבר גדולה.
היום הלכתי במדרכה הצרה.
לבד.
לא היה אף אחד שיילך לפניי בטור.
דמיינתי שאמא הולכת לפניי ולמרות שאני כבר גדולה רציתי שהיא תחזיק לי את היד.
לא כל כך ידעתי איך הולכים במדרכה הצרה בלי אמא.
בסוף הדרך ראיתי כמה נמלים מטיילות.
הן באמת הלכו אחת ליד השניה. לא בטור.
צדקתי.
נכתב לפני 9 שנים ו-10 חודשים
זה בדברים הקטנים
כמו בתירס.
כשתומר היה קטן הוא היה מבקש תי-אס
ואמא היתה מכינה לו.
תמיד.
וזה בדברים היותר קטנים כמו
אלה ששוכחים
ופתאום מפחדים לשכוח
ורוצים לשמר את הזכרון
ומפחדים שכבר לא יהיה זכרון לשמר.
וזה בדברים הגדולים
כמו בחיבוק
או בדיבור שנעלם כבר מזמן.
או ביד שלחצה חזק גם בסוף
או בנשימה שהלכה ונעשתה אטית יותר ויותר.
ובסוף מפחדים שמה שיישאר
זו רק הנשימה האטית של הסוף
ורק והעצב והרצון שייגמר כבר.
וזה עדיין בדברים הקטנים
כמו בתירס.
נכתב לפני 9 שנים ו-10 חודשים
