1. יד

*לפני עריכה ועיבוד*
*הבהרה* קטע ציני על האשמת הקורבן והעובדה שאנשים רבים מורידים מעצמם אחריות ומאשימיםאת ה'טבע הגברי' מתנצלת בפני הגברים שנפגעו :)
בתחנה בבן גוריון היא עלתה. בקושי שמתי לב. לא הטיפוס שלי היא היתה. אבל היד, היד נדלקה . תוך כדי הנסיעה התקרבה טיפ-טיפה, ועוד טיפה והופ! היא פתאום בחזיה. היא צעקה "סוטה" ואני ניסיתי לה להסיבר שזאת היד המטופשת הזאת ובכלל לא אני. היא לא רצתה להקשיב והתחילה לבכות. כנראה שהזכרתי לה איזה דוד. והיד הסוררת היא מרוצה,כי היא הרי עשתה את מה שרצתה, ואני אדם מסכן, בכלל לא מבין, איך דווקא היד הזו שלי חושבת רק 'מין'. והחלטתי אז, בקו 73 , שהגיע הזמן לחשוב עם הראש. הגעתי הביתה (אחרי שחטפתי מכות) וניסיתי לעצור את עצמי מלבכות. לקחתי סכין , אחת ארוכה, והורדתי לי את היד במכה.
תמים שכמותי, חשבתי 'זהו, נגמר' לא ידעתי מה מחכה לי מחר. פתאום היד השניה התחילה למשש, איזה בחורה עם שיער שחור גולש.אז גם אותה נאלצתי לגדוע. מה אפשר לעשות שביד כזה רוע? למחורת הרגל ואז השניה זו כבר בכלל לא היתה בעיה, איבר אחרי איבר עד שנותרתי רק ראש. מה שפתאום גרם לי לחשוש, אולי זה בעצם אני שנוגע? אולי זה לא רק הגוף שלי שפוגע? אז הבנתי שכנראה אנחנו, גברים, נוצרנו כך על ידי אלוהים (או אבולוציה ,קארמה, מה שתבחר זה לא שאחד מהם יותר מוזר) ולכן אין לנו ברירה! נועדנו להטריד כל בחורה! אז אני יוצא בהודעה חגיגית: אם נפגעת כנראה שטעית! לבשת מיני או חולצה קצרה , כאילו ביקשת את זה , לא השארת לי ברירה. הרי מה יכולתי עוד לעשות? עם הידים להיות יותר זהיר? או ללכת לשירותים לשפשוף מהיר? לא. זה הסוף. יש לי שליטה עצמית כמו לקוף,או שועל, או כל חייה אחרת, שאצלה הסקס הוא בלי אישור הגברת.הרי אם את לא רוצה מחמאות למה את מתאפרת? אז עם יש טענות או שאלות תחפשו אותי, ראש שמסתובב ברחובות. אסביר לכם למה לליידי אסור, ללכת בלי גבר בכלל בציבור. ואם עשית כל מה שאסרתי אל תתלונני על אונס.כי ככה אמרתי!

נכתב לפני 9 שנים ו-9 חודשים

2. התחלה של סיפור קצר שמשתנה לי כל הזמן

אתם מכירים את הרגע הזה? אתם מסתכלים במראה ורואים משהו בזווית העין? כשאתם עוברים ליד חדר חשוך ורואים משהו זז? אתם מסתכלים על הנקודה בפחד אולי אפילו עוצרים את הליכתכם, הראש שלכם כבר מתחיל לתכנן, לברוח או להילחם? ומגלים שזה חפץ יום יומי שפשוט מונח בזווית מוזרה? אתם מחייכים חצי חיוך וממשיכים ללכת ,שלוש דקות אחרי זה בכלל לא תזכרו את הרגע הזה, אבל אני? מזה אני חי.
כל הפחדים שלכם, הפוביות, האשליות הלא גמורות, רסיסי האימה שלא מספיקים להתגבש לרעיונות אמיתים בלהט הרגע מאוכסנים אצלי במזווה, בין הקמח לאבקת מרק. אני פותח את היום עם פחד קליל וכוס קפה, רק כדי לפתוח את העיניים ,לארוחת צהריים אני לוקח לי פוביה עם משהו קטן בצד, אורז או תפוחי אדמה. ולארוחת ערב -טוסט עם חמאה.
אני עובד בניקיון, אז אני מרים את כל הפחדים שנופלים לכם על הרצפה מנער את האבק ולוקח הביתה. ולפעמים, כשהאור כבוי ,אני שומע דפיקות מהמזווה. בימים הראשונים הייתי קם מהמיטה מדליק את האור ובודק אבל תמיד הם היו שם מסודרות אחת על השניה ,בין הקמח לאבקת מרק. כבר כמעת התרגלתי לזה אבל ביום שמורן זרקה אותי שמעתי את זה שוב, יותר חזק מבדרך כלל, כאילו כדי לעצבן.

נכתב לפני 9 שנים ו-9 חודשים