ריח הורדים עדיין נשאר באוויר, הוא עצם את עינייו ונשם נשימה עמוקה.

קצות אצבעותיו רעדו בעת שהרוח העיפה עליו את העלים הרכים.

עינייו נצצו, כל כך קרובות לשחרר את טיפות את הטל מאישוניו עד שיגעו בסנטרו וישאיו את חותמן על רצפת הרחוב המלוכלכת.

המדרכה המרופטת העלתה תחושה של צער ויאוש, זכרונות עמומים ורגשות אבודים.

רגלייו כאילו נדבקו לקרקע, תזוזה הייתה נראת כלא אפשרית באותם רגעים קרירים בפבואר 1987.

הנשימות העמוקות והעצובות היו אין סופיות. הרחוב הנטוש היה אפל כתמיד, הקירות המתקלפים והאריחים השבורים הוסיפו לתמימות ילדותו של וויל.

כשסוף סוף רגליו הצליחו להשתחרר ממקומן הוא פסע בצעדים איטיים ובחוסר רצון לקצה הכביש הישן.

הגדר שמונעת נפילה ארוכה למוות כבר נפלה בעצמה לפני שנים רבות כל כך ביום שהצאחות השתלטו על הרחוב והגיצים לא הפסיקו לפול מהשמיים בלי טיפה של רחמים.

כשהעלים העדינות הופכים לאוייבים אז יודעים שצריך לברוח כדי לא לפול לגיהנום.

- בהשראת ארמון החצות מאת קרלוס רואיס סאפון.