1. זו מין הקדמה לספר.זה טיפה קיטשי.

זה היה ליד החוף. החוף שלנו.שלי ושלו. חוף שבו עברנו כל כך הרבה. ועכשיו אאלץ להשליך את כל הזכרונות האלו כאילו היו כלום. וגם הוא יצטרך. "" אבל הם לא היו כלום! לא בשבילי!" היא רצתה לצרוח. זה לא יכול לקרות. לא. היא תתגעגע ל'חוף' . למים שמשנים את צבעם בשעות השונות ביממה - המים שנראים הכי יפים - נוצצים ומסנוורים - כשהוא כאן איתה , היא תתגעגע למגע החול ברגליה, בעורה. היא תתגעגע לשמש שעולה ויורדת מעבר לים וצובעת את הכל בגוונים מדהימים של וורוד סגול ואדום. והכי הכי , היא תתגעגע אליו. להיות איתו בחוף - שיחמם אותה כשקר לה- יחמם אותה אפילו רק בקולו.כשחשבה על זה הבינה שהיא כבר מתגעגעת.לא רק לחוף...אלא...אליו. היא רצתה שישב לצדה כאן על החול ויחבק אותה בזרועותיו החסונותאך עדינות - שתספר לו על החלום הנוראי שחלמה והוא מצדו ינחם אותה וילחש לה מילים מרגיעות ,ושאחר כך יצחקו על הכל יחד.היא תתגעגע להכל. היא שמה לב שלחייה רטובות והבינה שהחלה לבכות מבלי משים , טיפות נוצצות מטפטפות על החול המשיי. חול החוף שעכשיו תאלץ להיפרד ממנו . אבל עוד מעט הם יבואו. אני לא יכולה להסכים לזה. אני אהיה אחראית על חיי.
אני לא אתן להם לקחת אותי בכוח - אני אבחר. גם הוא יבחר. לא משנה לי מה המחיר .
מחיתי את הדמעות מלחיי בכדי שלא יראה אותן במקרה שיבוא. אני יודעת שהוא יבוא. עמדתי והסתכלתי לעבר השקיעה לבדי , שקועה במחשבות על העתיד - או לפחות כך חשבתי. עד ששמעתי את קולו.
אוה הקול שלו.
הקול הכי יפה שיש - מוזיקלי,עמוק,סקסי,מגרה - קול שקורא...בשם שלי.
הרמתי אליו את מבטי. הבנתי שלא הצלחתי לעבוד עליו שלא בכיתי , ונשימתי נעתקה באחת.
לא הצלחתי שלא לבהות בו כמה רגעים...בו- היצור היפה ביותר שראיתי מאודי...הוא - כל כך יפה שהוא ממש מהפנט.
בקושי רב הפניתי את מבטי בחזרה אל עבר המים. מעולם לא הייתי בחורה רגשנית מדי , אבל מאז שהוא נכנס לחיי פשוט לא הצלחתי להשתלט על רגשותי ...
הוא פתח את פיו לדבר אבל לפני שהספיק להתחיל להגיד לי את שרצה אמרתי:" אני חושבת שמצאתי.מצאתי עת הדרך.השביל- שלי.ואני מתכוונת ללכת בו.אני בוחרת ללכת בו."
זוויות פיו התרוממו לחיוך עצוב . כשראיתי את החיוך הזה כמעט נשברתי והתחלתי לבכות מרוב יאוש ולצרוח:" לא ! על תעזוב אותי!" אבל לא נשברתי.הבטחתי לעצמי שאשאר חזקה. ברגע הכי לא מתאים שוב צפה המחשבה בראשי שבזמן האחרון נהייתי רגשנית יותר מתמיד.
פני היו ריקים. מסיכה של שלווה. אך בפנים רגשותי השתוללו עד שחששתי שהם עלולים לפרוץ החוצה דרך עורי. עוד מחשבה לא מתאימה עלתה בראשי שזה היה יכול להיות מאוד מביך. על את מדברת? חשבתי.השתגעת? יותר מזה! את מדברת לעצמך? .קטעתי את הוויכוח בראשי,ויכוח שטותי - כמו רוב שאר הוויכוחים שחוותה בזמן האחרון- בין אם היו שלה או לא.
הוא דיבר:" אני אוכל לבוא איתך? " אך לפי הבעת פניו- שלאחר הזמן איתו כבר קראתי בקלות,כמעט כאילו קוראת את מחשבותיו,הבנתי שהוא כבר ידע את התשובה.
עניתי בכל זאת:" לא.לא הפעם.אבל אתה תלך בדרך שלך- ובסופו של דבר שתי הדרכים יצטלבו.אני מבטיחה.זהו הגורל שלנו."
פעם אולי לא הייתי מאמינה בדבר כמו גורל ,אבל עכשיו- עכשיו הכל השתנה. מאז שהוא הגיע לחיי.
פתחתי את פי להגיד שאתגעגע אבל הוא כבר התחיל לדבר: "והפעם לנצח"
באותו הרגע העיניים שלי היו בוהקות מהדמעות שעצרתי בתוכן . הרגשתי שלא אצליח להחזיק עוד זמן רב. הסתכלתי לעבר הפנים המושלמות שלו, פנים שמבינות אותי. שאוהבות אותי. פנים שהראו את ההשתקפות לצער בפנים שלי.
" לנצח" הסכמתי.

נכתב לפני 10 שנים