חשבתי שאני חזק
בעודי יושב על גדת נחל ערוגות, ממתין לתופעות טבע שישטפו ממוחי את מאורעות אוקטובר השחור, רצה הגורל וזימן לי מפגש עם פני האסון.
גברת צעירה, מלווה בילדה אפורת עיניים, הגיעה עד למקום בו ישבנו חברי להרפתקאות יחיעם השימשוני ואנוכי. הגברת שלחה אלינו שאלות על טבע והופעת שיטפונות ונענתה בתשובות לא מחייבות. כשהגענו לשלב של ״מאיפה את״? הייתה תשובה: ״קיבוץ בארי״. נתקע לי משהו בגרון. ילדה בכיתה ה׳ או ו׳, עיניים אפורות חוקרות, מתרוצצות, לא שקטה, נעה מנקודה לנקודה ולא ממש מישירה מבט. הלב מתכווץ. מרגיש כאב צובט. צחוק הגורל, חשבתי שאבוא לשבת רחוק מהחדשות, חשבתי שאוכל לשכוח קצת מההמולה המכוערת של הפוליטיקאים שרצים אחרי תמונה בעיתון, מסתבר שלא, זה רודף. ״תגיד ואיפה אתה מתקלח?״ שואלת הקטנה אפורת העין. אני מתכווץ כשצפה ועולה בראשי תמונה של ילדה בקיבוץ שנתלשת ממקומה ובמהלך בריחתה אין לה איפה להתקלח, הדבר הראשון שעולה בראשה התמים זה ״תגיד ואיפה אתה מתקלח״? אני מראה לה את ידית הטוש שמחוברת לדיפנדר ומפעיל את המשאבה שפולטת מים. היא נרגעת, מסתובבת וחוזרת לאימה שמשוחת עם יחיעם. אני מסתכל אחריה והצביטה צובטת, חזק, קשה שלא לנסות לדמיין את מה שעבר אותם. נפרדים. אנשים חזקים אלה מהעוטף. אנחנו יושבים ושתיקה כבדה עוטפת אותנו. שותקים.
חולפת לה חצי שעה וקול נשי בעל מבטא כבד נשמע מאחורינו: ״שלום, מה שלומכם״? אישה קטנה, פנים קשות, חרושות במעט קמטים, כפות ידיים חזקות צרובות שמש, סנדלי שורש ללא גרביים מגלות אצבעות קצרות וחזקות. ״בסדר ומה שלומך את״? ״ככה״, מגיעה התשובה. שאלות של נימוס מחייב. ״ומאיפה את״? מסתבר שהאישה מקיבוץ ״חולית״ בעוטף עזה. עוד צביטה על הצביטה של הילדה אפורת העין. אולגה, כך מסתבר, נעקרה מביתה בשביעי לאוקטובר, ברחה, עכשיו מוצאת עצמה במלון בעין גדי, חסרת בית, מחפשת תעסוקה. בימים כתיקונם היא מבצעת פרויקטים עבור משרד החקלאות, שם באזור מגוריה עוטף עזה, בסמיכות לעזה הרצחנית. עכשיו הפכה אולגה למחוסרת כל. ביקשה להתנדב בנוי של קיבוץ עין גדי שלא תמורת תשלום, ככה בשביל הנפש הפגועה. מספרת שאחרי שהדפו את הרוצחים חזרה לעוטף, חזרה לביתה וחטפה שוק שני. הבית שנשאר לא נעול כשנאלצה להתפנות, הפך למקום משכנם של חברה שבאו להתנדב לחלוב את הפרות ברפת. בחוסר רגישות נכנסו המתנדבים לביתה, התנחלו בו, הוציאו את בגדיה ופריטים נוספים מהארון והניחו שם את בגדיהם, העזו והוציאו את המקרר מהמטבח והעבירו אותו לקרבת מקום עבודתם, שיהיה להם נוח ושאר הבית הפך להתנחלות לא נקייה, בלשון המעטה, שלהם. אולגה חזרה הביתה, ראתה את הנעשה, הסתובבה ומבלי להוציא מילה נכנסה לטריוס שלה ועזבה. ״לא רוצה לחזור, רוצה להשאיר את זה מאחורי, הבן שלי שגר שני בתים ממני נישאר בבית כשנכנסו הרוצחים רצחו את השכנים ולמזלו דילגו על הבית שלו, חוץ מיריות שירו על הבית לא נכנסו״. אני מניד בראשי. פי הפעור מעיד על מה שמתרוצץ לי בראש, אישה חזקה, מאוד חזקה, חוויה שורטת שאי אפשר לשכוח או להדחיק, אי אפשר אפילו לנסות לחשוב איך זה. ״ומה עכשיו״? אני שואל, ״אני לא מרגישה כלום, לא כעס, לא עצב, לא שמחה, כלום, לא מרגישה כלום, מרגישה שאני ריקה, לא יודעת מה יהיה, לא איכפת לי מה יהיה, אני כאן ועכשיו וזה הכל״.
״איך קוראים לך״? שואלת, ״אורי״ אני עונה, ״אורי מה״ שואלת, ״בן דוד״ אני עונה. ״אז אני אולגה, עזרת לנו פעם במשפט נגד רשות הטבע והגנים, אני מהגולשים האלה״. נזכרתי. סגירת מעגל. כבר שנים שאנחנו חברים בפייסבוק, כבר שנים שאני מקבל מאולגה תמונות של ציפורים ועצים שסומנו לכריתה על ידי רשות הטבע והגנים בלי שאף אחד ראה, רק היא ראתה, היא והכורת שכרת.
אני קם, ניגש אל האישה הקטנה הזו, מקיף אותה בזרועות ומקבל חיבוק חם בחזרה, עומדים ככה כמה שניות, הרבה כוח יש לה. העין מקבלת דוק של נוזל, אני בקושי עוצר עצמי מפרץ בכי מטלטל. סליחה חברים מהעוטף - אנחנו חייבים לכם את החיים.
נכתב לפני 9 חודשים
