אז, כשהיית נער בלונדיני על אופניים
פעם, כשהיית נער בלונדיני, היו לך אופניים והיית אוהב לטייל איתן בטיילת בים. אהבת את הים כי לא היו שם עליות ולא היית טוב בעליות, אבל בעיקר בגלל הדוכן. זוכר את הדוכן?
בימים ההם עמד שם דוכן הספרים הזה, עם האחת הקצת מוזרה עם השיער החום, שלידו היה דוכן תכשיטים בעבודת יד. בדוכן התכשיטים בעבודת יד היו המון שרשראות בערימה שלידם המון צמידים בערימה ומאחוריהם נח כיסא שעליו הייתה יושבת ילדה אחת בלונדינית.
היא הייתה יושבת עם הידיים בין שתי הערימות ככה כל הקיץ. אתה היית נער בלונדיני והיית נוסע הרבה ליד הדוכן הזה שהיה ליד הדוכן ספרים שהיה קרוב לים. דוכן התכשיטים בעצם היה קרוב לים יותר ודוכן הספרים נראה הרבה יותר קרוב לתחנת הרכבת. כן, הבלונדינית המדהימה נראתה קרובה יותר לגולשת בים וברונטית המוזרה נראתה קרובה יותר לכרטיסנית ברכבת.
אז היית נוסע שם הרבה, והיית נער בלונדיני, והיא הייתה נערה בלונדינית אז זה התאים.
בדרך כלל כשהיית עובר עם האופניים הברונטית המוזרה הייתה זורקת לך מבט מתוך הספר שהייתה קוראת.
הבלונדינית פשוט הייתה בלונדינית. היא לא הייתה זורקת מבטים, היא לא סתם זורקת כי את המבטים שלה לא זורקים. הברונטית הייתה מוזרה.
תמיד רצית לקנות אצל הבלונדינית שרשרת אבל היית צריך להיות בטוח שאתה קונה את השרשרת הכי יפה ומגניבה ולא אחת שתחשוף את זה שאתה לא מצליח עם האופניים בעליות.
אז חיכית עם זה, לרגע שבאמת תבין איזה שרשרת תגרום לה להבין את המגניבות שלך. לא רצית ספר, מה ספר. ברונטית מוזרה.
אתה בטח זוכר קיץ אחד, שגולש יצא מהמים. נער גולש עם שיער גולש ומבט כובש החליט שהוא רוצה שרשרת. כן בטח שרשרת אתה ידעת מה הוא רוצה. הוא קנה את השרשרת הכי מגניבה, אחת שלא ראית בדוכן לפני, אולי כי היא לא הייתה בדוכן עד אותו יום ואולי כי תמיד הסתכלת מרחוק. אולי.
הם דיברו הרבה, הגולש והבלונדינית, ואתה הסתכלת על הכל מהצד, זוכר? בסוף ירדה השמש והוא עזר לה לקפל את הדוכן. הם הלכו יד ביד משם ואתה רכבת עם האופניים לכיוון השני למרות שבכלל היית צריך לאותו הכיוון.
הקיץ עבר ואחריו חורף, סתיו ואביב ואז שוב קיץ ושוב חורף וכל העניין הזה חזר כמה פעמים עד ששוב היה קיץ, וכבר לא היית נער בלונדיני, היית איש בלונדיני.
דוכן הספרים כבר לא היה דוכן, הוא היה חנות ספרים, ודוכן התכשיטים בעבודת יד גם לא היה דוכן, אלא חנות תכשיטים, אבל לא בעבודת יד, אלא מזהב.
בחנות הספרים עבדה המוזרה עם השיער החום. היא נראתה אותו הדבר. לבשה אותם בגדים, השיער שלה היה מפוזר באותה צורה מוזרה, היא לא השתנתה. בעצם, דוכן הספרים לא השתנה. הוא היה חנות, אבל הוא לא השתנה.
בחנות התכשיטים עבדה הבלונדינית המדהימה. היא התבגרה. השיער שלה התקצר והגיע עד הצוואר. הוא גם היה הרבה יותר חלק והרבה יותר בלונדיני. לא הייתה לה את אותה שרשרת צדפים שזכרת, אבל היא ענדה עגילי זהב ולבשה בגד שחור צמוד. היא התבגרה.
גם אתה התבגרת. היית איש בלונדיני ונפתרת מהאופניים. החלפת אותם באופנוע סוזוקי 250 סמ"ק ששמעת שהוא מגניב אז הלכת על זה. אז נפלת עם השרשרת והגולש אבל עם האופנוע לא היה סיכוי שתפשל.
כל הקיץ היית עובר שם, ליד הים, עם האופנוע. השתדלת להתעלם מזריקת המבטים הלא-מרוסנת של הברונטית. מי זורק מבטים?
שמת לב שאצל הבלונדינית הייתה דלת חשמלית עם כפתור קריאה ורק הבלונדינית יכלה לפתוח מבפנים. בחנות של הברונטית אפילו לא הייתה דלת. ברונטית מוזרה.
חשבת להחנות פעם את האופנוע מול חנות התכשיטים ולעשות קצת פוזות. תיכננת להוריד באיטיות את הקסדה ולנענע את הראש כמו בסרטים ושהשיער יתפזר- אבל רגע, שכחת שאין לך מספיק שיער.
אז חיכית כל הקיץ שיצמח לך השיער, רק עוד קצת, שיהיה טוב.
אתה בטח זוכר יום אחד שהגיע לחנות התכשיטים גבר עם חליפה ושיער קצר. לא הצלחת להבין באיזה צבע השיער שלו מרוב שהיה קצר.
לא היה לו אופנוע, הוא פשוט נכנס לחנות מהרחוב, עם החליפה, עם השיער הקצר. מגוחך.
רצית לצחוק עליו על השיער הקצר ואיך שהוא נכנס מהרחוב ואיך שהוא לא מבין כלום אבל אז ראית שהוא והבלונדינית מדברים ומדברים ודווקא היא מתעניית בדברים שהוא אומר. איך היא לא רואה שיש לו שיער קצר?! חשבת אז. הם דיברו ודיברו עד שהשמש שקעה והחנות נסגרה. היא סגרה את הווילונות והבנת שם לא ייצאו בקרוב.
אז נסעת הביתה. זוכר? נסעת מהדרך הארוכה כי בדיוק המוזרה עם השיער החום גם סגרה את החנות, או הדוכן, או מה שזה לא היה והתקדמה לאותו הכיוון כמוך ולא היה לך כוח אליה באותו רגע. גם ככה היא זרקה אלייך מבטים כל היום וזה כבר יצא לך מכל החורים.
בסוף הקיץ עבר ואחריו גם החורף והסתיו והאביב ושוב כל העונות האלו עברו וחלפו כמה וכמה פעמים עד ששוב היה קיץ.
כבר לא היית איש בלונדיני, היית אבא בלונדיני, רק בלי ילדים, ובעצם, גם בלי אישה.
כולם קראו לך אבא כי נראית כמו אבא והיית בגיל. האמת, כבר לא היית כל כך בלונדיני והיו לך קרחות. להרבה אנשים שהכרת היו קרחות אבל הנשים שלהם תמיד דאגו להם לכובעים מתאימים שיסתירו את הקרחות.
אבל לך לא הייתה אישה, ולא היית טוב בלבחור כובעים.
שם ליד הים, עדיין עמדה חנות הספרים. היא לא השתנתה כל כך חוץ מעוד גבר שעבד שם. גם הברונטית המוזרה לא השתנתה כל כך. עדיין אותם בגדים, עדיין אותו שיער מפוזר, היא לא השתנתה כל כך. אולי הייתה לה טבעת חדשה, אבל היא לא השתנתה כל כך.
ליד חנות הספרים, איפה שהייתה חנות התכשיטים מזהב שפעם הייתה דוכן תכשיטים בעבודת יד, עמד מפעל לתכשיטי זהב. בכניסה עמדו שני שומרים ואי אפשר היה לראות מי עובד בפנים.
אתה מכרת את האופנוע שלך כי לא הפסקת ליפול ממנו ובמקום קנית טנדר. עם הטנדר לא היית חונה על הטיילת מול החנויות. אתה היית חונה בחניות האחוריות, בגלל הפדיחה.
אתה בטח זוכר שחנית שם ערב אחד, באחת החניות האחוריות, מאחורי מפעל התכשיטים וחנות הספרים. את הים לא ראית משם ואת השקיעה בדיוק פיספסת.
את הבלונדינית המדהימה לא ראית מבחוץ והשומרים בכניסה לא היו נותנים לך להיכנס גם ככה ובעצם, הבנת אז, לא כל כך רצית להיכנס. זוכר? המפעל נראה מאיים מבחוץ ותכשיטי הזהב לא עניינו אותך.
האמת, רצית ספר. זה מה שרצית, רק ספר, אבל לא היה לך נעים להיכנס לחנות הספרים כי הברונטית המוזרה עברה לזרוק מבטים על הגבר החדש שעבד שם. למה בעצם? למה היא לא זרקה לך מבט כל היום? היא כן השתנתה, היא והטבעת הזאת...
איך רצית ספר באותו רגע… ואת האופניים הישנות.
מה באמת עשית עם האופניים הישנות? אתה מנסה להיזכר. אתה נזכר שמכרת אותן לאיזה נער בלונדיני.
נכתב לפני 10 שנים ו-2 חודשים
על אנשים וסיפורים
איך מספרים סיפור? לא סיפור שיקשיבו לו ויהנהנו, סיפור שירכנו קדימה עד שיפלו מהכיסא ויתפוצצו מצחוק, סיפור מצחיק.
איך מספרים סיפור מצחיק? איך מספרים בלי למצמץ סיפור על סבתא שקונה דילדו? איך עושים מהסיפור המצחיק סיפור מתח? סיפור מתח שרגע לפני הסוף, שכולם רכונים, אתה נותן את המשפט המפיל, עם שנייה של פאוזה. פאוזה? זה כל הסיפור? אולי טון דיבור?
איך משיגים את המשפט: “וואלה בנאדם, אתה מספר סיפורים מדהים"?
איך מספרים סיפור מצחיק למישהו שאתה לא מכיר? אתה לא יודע מה הוא אוהב, מה מצחיק אותו, מה שובר אותו. אתה לא יודע מה הוא חושב על סבתות עם דילדואים, אולי הוא רגיש לזה..
אולי כדאי להוסיף הומור שחור? נגיעה בשואה? אולי כל המשפחות של כל המאזינים נרצחו בשואה וזה לא מצחיק אז אתה מסווה את הפדיחה ואומר כמה דברים רציניים על השואה וזורק איזה משהו על אנטישמיות בצרפת שקראת לפני שבוע באינטרנט בטעות שחיפשת סצנת סקס מהסרט הזה שראית עם השחקנית הזאת עם העיניים, זאת שמשחקת גם בסרט ההוא עם האיש שאוהב את אשתו של- איבדת אותם.
איך מספרים סיפור? סיפור שהוא לא מצחיק ולא עצוב. גם לא מחדש או פותח עיניים אלא סתם מעניין… וגבר. סיפור גבר. כן. איך מספרים סיפור גבר?
סיפור שאחריו הבנים יגידו: “וואלה גבר" ויקרצו והבנות יגידו "וואלה גבר" ויורידו את התחתונים. סיפור שאחריו תיקח שלוק מהבירה ותקווץ את הגבות במבט מיוסר שראית בסרט אתמול בלילה שלא היה לך חשק לישון לבד אז ראית, והיה שם גבר אחד שסיפר סיפור גבר ויצא גבר, ואז לקח שלוק מהבירה וקיווץ את הגבות ואף אחד לא לקח שלוק כי כולם ניסו עדיין לעכל את זה שהוא גבר.
איך לצאת גבר מסיפור מביך? איך מספרים סיפור מביך? איך אומרים שאוננת על סרטון של איזה היסטרית עם אפילפסיה ואבא שלך תפס אותך רגע לפני שגמרת ושבוע אחרי זה תפסת את ההורים שלך בסקס והקאת בפה? איך? מחייכים? איך מספרים בלי שהלסתות של כולם יעשו שקעים בשולחן?
איך לצאת גבר מסיפור מביך? אולי לא צריך לצאת גבר מסיפור מביך, פשוט צריך לדעת להשפיל את עצמך עד הסוף עד שאתה מסתכל לכולם בעיניים ואין להם מה לומר כי יש לך ביצים מספיק גדולות לספר סיפור כזה מביך.
ככה בעצם יוצאים גבר מסיפור מביך? אבל לא הסוג של הגבר ששותה בירה ומקווץ את הגבות, סוג אחר של גבר. גבר כזה שמוריד את המכנסיים בפאב ושם את הזין על השולחן וכולם מוחאים כפיים ואומרים: “אתה דפוק אתה איזה גבר". גבר דפוק. סוג של גבר.
איך מספרים סיפור?
אתה לא יודע באיזה מצב רוח כל אחד נמצא, איזה מטען כל אחד נושא איתו מלפני.
אולי באמצע סיפור מצחיק על ארנב של דודה שלך שהתחיל לזיין את החתול שלה בסלון איזה אחת תתחיל לבכות כי בדיוק מת לה הדג אתמול והוא הכי אהב זיונים בארץ.
אולי באמצע סיפור גבר על איזה אחת שהתעלפה לך בידיים במכולת והתחלת להנשים אותה ואז היא התעוררה ובכתה וצחקה וחיבקה ועשתה לך ביד בדירה שלה שני רחובות משם, איזה אחד קם ומתבאס עלייך שזאת אחותו ושתזדיין כי יש לה הרפס והסיפור שלך הוא לא סיפור גבר, הוא סיפור מביך.
אולי באמצע סיפור מביך פתאום איזה אחד צועק שבא לו כבר להגיע למסיבה ואתה מגביר את הקול ואז מישהו צועק שיחזקו לו את המשקה ואתה חוזר על המשפט. ואז שאתה בסוף, בפיק של הסיפור ורק נשאר לך הפאוזה של השנייה – אתה נותן את המשפט המפיל בדיוק שהבן זונה צועק להעביר שיר ושופך את הכוס שלו וכולם מסתכלים ורק הזאת שיושבת לידך שמעה אותך מסיים את הסיפור ואתם מסתכלים אחד על השנייה, ומביך, ובא לך לירות בה עם רובה ציד של גרמנים בין העיניים שהיא לא תוכל לספר כלום לאף אחד. ואז אתה לוקח שלוק מהבירה ומקווץ את הגבות, אבל בקטע אחר, בקטע מפדח.
היא הולכת מוקדם הביתה ואתה בטוח שזה בגללך ובגלל הסיפור המביך שלך שרק שניכם חלקתם ושהיא תתאבד מחר ואתה אוכל סרטים כל הערב על מה יהיה כתוב על המצבה שלה…
אז אתה לוקח עוד3 שלוקים ועוד בירה וצ'ייסר ומערבב עם רד בול ומחזק עם שוט וודקה ודופק עוד 2 צ'ייסרים, של אבסינט.
איך מספרים סיפור שאתה שיכור?
אתה שוכח פרטים, אתה חד על שטויות, אתה מת על שטויות, אתה שוכח עברית, מתבלבל במילים, מתבלבל באותיות, משתנה לך הקול, נמס לך המוח, יוצא לך גרעפס ויש לך רפלקס הקאה, אז איך מספרים סיפור שאתה שיכור?
אולי צריך לצעוק את כל הסיפור בנשימה אחת בשבע שניות לפני שמשהו ייהרס? אבל מה עם יש סחים? אין משהו מעצבן יותר משיכור שצועק כשאתה לא שיכור ולא צועק. אולי לספר רק לשיכור אחר? הרי בין שיכורים יש הסכם שלום ובין סחים יש הסכם הסגרת שיכורים. אולי זה לא משנה מי שיכור ומי לא אלא רק הסיפור עצמו משנה? אולי נטו האיכות נמדדת פה והכל אובייקטיבי ומגניב.
אולי בכל סיפור רק האיכות נמדדת והכל אובייקטיבי ומגניב? מי מודד את האיכות? הזה שצוחק? הזה שמקשיב? הזה שבשוק? הזאת שמרימה גבה?
לא. זה אתה. אתה מודד את האיכות ובגלל זה – אם אתה חושב שהסיפור שלך מצחיק הוא יהיה מצחיק. חושב שהוא מביך?
יהיה מביך.
חושב שיש לך סיפור גבר – אז יש לך סיפור גבר, וזאת שמרימה את הגבה יכולה לדחוף אצבע עמוק עמוק לכו-
נכתב לפני 10 שנים ו-2 חודשים
