1. צלעות

עוד לא החלטתי אם זה שיר או סיפור, אבל חיפשתי מקום שאוכל להראות אותו, משום מה, לאנשים שאינני מכירה ואינם מכירים אותי. אז הנה:

בן אדם רגיל, לא רואים לו את הלב והכליות.
בשביל זה יש צלעות, שיסתירו.
אצלי הצלעות פתוחות כמו מעיל,
ומספיק רק להעיף בי מבט
בשביל לראות את המעי מתפתל ומגיע לקיבה,
את הכבד החום ואת הלב האדום פועם במרץ.

פעם בא אלי אדם רגיל.
הוא לחץ על הצלעות בעדינות לכיוון פנימה,
ובכל פעם שעשה זאת הן נסגרו עוד טיפ טיפה.
לאחר זמן רב הן נסגרו,
והוא לקח את מפתח הלב שלי ונעל אותן כך.
את המפתח השאיר אצלי.
איש כבר לא יכול היה לראות לי את הכליות שוב,
לפחות לא רק במבט אחד.
אז הוא לקח את ידו,
והכניס אותה בפתח שמתחת לקופסת הצלעות שלי.
הוא פשפש בין האיברים הפנימיים שלי עד שהגיע ללב,
תפס את הלב שלי בכוח, וסחט.
טיפות דמי ניתזו מבעד לחריצי הקופסה, וניגרו במורד ידו.

מאז, בכל פעם שאני פוגשת את אותו אדם רגיל,
אני משתדלת לשמור על מרחק סביר.
שאם ינסה להושיט את ידו לתוך הקופסה,
הוא יגיע מקסימום עד הקיבה.

אני זוכרת שפגשתי אותה פעם, אישה לא רגילה.
הצלעות שלה היו פתוחות כפי ששלי היו פעם.
התקרבתי אליה בזהירות בכדי לא להקפיץ את לבה,
שגם ככה פעם בבהלה מתונה.
שמתי את מפתח הלב שלי בידה, והיא סובבה אותו לאט,
פתחה את זה שהתרגל כבר להיות נעול,
ולחצה על צלעותיי בעדינות לכיוון החוצה.
בכל פעם שעשתה זאת הן נפתחו עוד טיפ טיפה.
לאחר זמן רב הן כבר היו פתוחות לרווחה.
אז היא לקחה את ידה,
ושימנה את ציריי צלעותיי,
כך שיכולתי לבחור בכל פעם אם להשאיר אותן פתוחות או סגורות.

מאז, בכל פעם שאני פוגשת את אותה אישה לא רגילה,
אני פותחת בפניה אל צלעותיי,
מחבקת אותה חיבוק חזק חזק,
ולבבותינו מחממים זה את זה של רעותה.

נכתב לפני 10 שנים ו-8 חודשים