שמי הוא אלכסנדר, אבל כולם קוראים לי אולק. השנה היא 1945 וכולם גם יודעים מה זה אומר. אני בן 20, יתום, או כך לפחות היה נדמה לי. אני כחוש, עם פצעים עמוקים ברגלים, שלא נרפאים. עיני הכחולות נשארו כחולות, אבל המבט השתנה. בבגרותי אמרו כולם שאני נראה כמו פול ניומן עם חיוך כובש, כשלמדתי כבר לחייך, ועיניי הפכו צלולות, ומהפצעים ברגליים נשארו רק צלקות.

בעומדי בתור, שהשתרך ליד העלייה לאוטובוס של הג'וינט, שמעתי שקוראים בשמי:

"אלכסנדר הרמן". יש לי שם ולא רק מספר.

עליתי. אני בדרכי להתחלה בארץ חדשה.

"אולק?" שמעתי מאחורי.

"אולק, זה אתה?, אמך ואחיותיך בחיים... הן בקרקוב..."

ירדתי.

אינני זוכר את הדרך לקרקוב.

אני זוכר רק את הפגישה עם אימי שנשארה יפיפייה, ואחיותיי המצחיקות שלא הפסיקו לבכות. את החום, והביטחון שעטפו אותי בבת-אחת ושוב נשמתי נשימה עמוקה של חיים.

ואני זוכר את העיניים החומות והעצובות של פאולינה. את נקודת החן היפה שלה מעל הגבה השמאלית, שלא הפסקתי לבהות בה בין בכי לצחוק.

מיהי פאולינה, שיושבת כאן בסלון של הדוד שלי בקרקוב, תהיתי. רגליה הארוכות שלובות זו בזו בישיבתה האופיינית עד יום מותה. לא יכולתי להסיר את עייני משערה האדמוני, מתווי פניה הארוכים והשונים כל כך, וממבט עיניה ,שהעצב לא מש מהן לעולם. היא הקסימה אותי מאותו רגע בסלון ועד אחרית ימיה. ממבט ראשון רציתי לגונן עליה, ולגרום לחיוך לעלות על שפתיה.

פאולינה לחשו לי פולנייה - פרטיזנית, התיידדה עם אימי ואחיותיי במחנה ההשמדה. בשלהי המלחמה עם כניסת הרוסים למחנה נותרה יתומה. היא נענתה להזמנתן להצטרף אליהן לביתו של דודן בקרקוב. כמוני חשבתי, גם הן התאהבו בה ממבט ראשון. הן הציעו לה לתלות צלב מעל מיטתה, ודאגו להבהיר לה, שהן מכבדות אותה כפי שהיא. את הצלב לא תלתה. היא התיישבה ליד הפסנתר וניגנה. שמענו את מנגינת "כול נדריי". היא ניגנה ללא הפסקה ולא הביטה בנו. מוקפת הגנה ואהבה יכלה להשיל מעליה את הזהות הבדויה, שנאלצה לחיות בה במשך כל שנות המלחמה. היא הסתכלה בנו. נערה שונה, עם מבט אחר.

ביחד איתה אני רוצה להתחיל לחיות מחדש. את העצב התהומי שלה הצלחתי לפוגג לעיתים נדירות. היחידה שגרמה לה אושר ושמחה ללא קץ היא בתנו היחידה – פרי אהבתנו, והיא זו שכותבת עכשיו שורות אילו.