1. אנבל המכשפה

אחרון האורחים שהגיעו למסיבת התה של אנבל יצא ממפתן הבית, לאחר מכן אנבל נעלה את הדלת. את כל הספלים הניחה בכיור, את הקומקום החזירה למקומו וכעבור שבע דקות סיימה את מטלותיה.
היא חייכה חיוך זחוח למרות שלא היה איש בביתה מלבדה. היא החליפה את השמלה הסגולה שלה לשמלה שחורה חסרת שרוולים, בעלת חצאית גבוהה שהגיע עד ברכיה.
זה בגד שלא הולם מכשפות צעירות, אך היא לא מצאה שום בגד אחר אשר יהלום את גזרתה הדקה ויאריך את רגליה הקצרות.
היא אחזה בשתי ספלים בידה הימנית ובידה השמאלית פתחה את הדלת לחצר האחורית, אנבל צעדה בשביל התלול שבחצר ביתה שהוביל לצריף עץ פשוט. הצריף הכיל כלי גננות לחצר, שולחן כתיבה פשוט בצבע לבן שכבר התכסה בשכבת אבק, בשרפרף ירוק וארון שהיה בנוי בתוך אחד הקירות.
היא הניחה את הספלים על השולחן ובעזרת עת הרימה ארבעה קרשים שהיו מחוברים זה לזה.
בידה השמאלית היא לקחה פנס ובימנית את שני הספלים וירדה במורד מדרגות העץ שנגלו.
זה לא היה מרתף אלא חדר תת קרקעי.
היא הכינה שתי קערות שהיו מלאות בנוזל לבן - ורדרד דליל ובכול אחת טבלה את הספלים.
לקערה אחת מזגה תמצית עלי ורד, גבישי קריסטל מלוטש ונוזל אדום. לקערה השנייה היא מזגה נוזל כחול והוסיפה נוצת עורב. היא לקחת שני בקבוקונים כשלאחד פקק אדום ולשני צהוב.
היא מילאה את הבקבוקון עם הפקק האדום בתמיסה הראשונה שהכינה ואת הבקבוקון השני מילאה בתמיסה האחרת.
אנבל יצאה מביתה הישר לביתה של מרגרט שהיה במרחק בלוק אחד מביתה. ביתה של מרגרט היה בית קרקע בעל גג רעפים אדומים וחצר מלאה בחרציות צהובות. אנבל נקשה על דלת העץ וכעבור שניות בודדות מרגרט פתחה לה אותה.
"היי," אנבל חייכה וחיבקה את חברתה שהיא כל כך שונאת.
"שלום," מרגרט השיבה, היא הייתה יפיפה אמתית; גבוהה, בעלת עור שמנתי ועיניים בהירות.
"אפשר להיכנס?" שאלה אנבל, היא לא יכולה להיכנס ללא הזמנה, דבר זה לא מכובד וגם לא מנומס.
"אכן כן," היא ענתה לאנבל. "תרצי לשתות?" מרגרט הוסיפה ואנבל הנהנה - זו תהייה הזדמנות נהדרת לעשות את מה שרצתה. אנבל התיישבה על הספה הירוקה ומרגרט חזרה עם שתי כוסות זכוכית גבוהות שהיו מלאות ביין, לאחר מכן היא הניחה אותן על השולחן בחדר האורחים וחזרה בשנית למטבח, אנבל לקחה את הבקבוקון עם הפקק הצהוב ושפכה את תוחלתו למשקה של חברתה שזו בדיוק חזרה עם קערת פירות - אשכול ענבים, שישה תותים ועשר אוכמניות.
מרגרט לגמה מכוסה בשקיקה בעוד שאנבל אכלה את האוכמניות. פניה של מרגרט החווירו, עיניה איבדו מברקן, היא התחילה לרעוד ולהשתעל, דם החל לרדת מאפה. אנבל ניסתה לבלוע את צחוקה ונפלט רק שיעול משולב בגיחוך.
"תעזרי לי," לחשה מרגרט בין שיעול לשיעול אבל אנבל שהתגלתה כחברה לא נאמנה רק חייכה חיוך זחוח ויצאה מהבית של חברתה - הישר לביתו של תומס שהיה בחיר ליבה.
היא נקשה על הדלת מספר פעמים, תומס פתח את הדלת והביט באנבל.
"מה את עושה פה בשעה כל כך מאוחרת?" הוא שאל אותה אבל היא רק נפלה ארצה ועצמה עיניה.
היא התעוררה בביתו, עדיין הייתה זריחה, היא ניגשה למטבח והוציאה מהאריזה עוגת שיש קנויה, היא שפכה את תכולת הבקבוקון על גבי העוגה והתמצית נספגה.
תומס הופיעה מאחוריה, "מה זה?" שאל והצביע על הבקבוקון, תומס היה ידוע בתור אדם שמתעורר מוקדם.
"תמצית וניל," אנבל אמרה, לתומס התירוץ נשמע אמין במיוחד כי הוא פרס לעצמו חתיכה מהעוגה ואכל אותה בנגיסות ספורות.
"זה מדהים," הוא אמר וניגש לאנבל.
"מה מדהים?" היא שאלה והתקרבה אליו.
"את מדהימה." הוא לחש והצמיד את אנבל לשפתיו. סוף סוף הוא שכח ממרגרט שכנראה כבר מתה ועברה לעולם הרוחות. סוף סוף הוא התאחד עם אנבל.
סומק הופיע בלחייה, היא הרגישה כיצד היא טובעת במערבולת של רגשות אך עם זאת היא יציבה. היא אהבה את תומס אך יש גורל אכזר למי שמנשק מכשפה, הוא הופך לחסר נשמה וכל חייו ישאר לצידה - שבוי בקיסמה לעד.

נכתב לפני 11 שנים