יומני היקר, אני לא מרגישה טוב. אני מרגישה כאילו הגוף שלי עולה בלהבות. אמא אומרת "הכל בסדר, זה סתם צינון". אבל אני יומני היקר יודעת שזה לא סתם צינון. אני מרגישה שאמא שלי לא אומרת את כל מה שהיא יודעת. היא בחיים לא נותנת לי לדבר עם הרופאים. כאילו שזה מאד חשוב שאני לא אדע מה הם אומרים.
פעם הייתי מקשיבה לכל שיחה לגביי התרופות והטיפולים אבל עכשיו זה לא ככה, אחרי הבדיקות שלי היא אומרת לי ללכת לקרוא או לשחק ואני לא יכולה לשמוע כלום לגביי התוצאות. אני יוצאת מהחדר ורואה את כל הילדים שחולים מסביבי שיודעים מה קורה להם. אני מרגישה שאם אני לא יודעת כלום זאת אומרת שמשהו לא בסדר, ואם זאת אני, זאת אומרת שאני יכולה להיות בצרה.לא נראה לי שמכינים לי מסיבת הפתעה ליום ההולדת עם רופאים אלא אם כן אני אבלה את יום ההולדת בבית החולים המוזנח הזה שנמאס לי להופיע בו ולשהות בו, נמאס לי לחלות, אני לא רוצה יותר את זה.
אחרי שאני יושבת וחושבת על החיים שלי מחוץ למרפאה אני מבינה שאני עוד לא במצב הכי גרוע. אני עדיין חוזרת הביתה אחרי הביקור והם נמצאים בבית החולים כל שאר החיים שלהם, אולי הם לפעמים מחלימים אבל רב הילדים שמגיעים לבדיקות האלו הם נשארים בבית החולים ולא יוצאים ממנו וגומרים את חייהם בשכיבה במיטת החולים ובאריכות זמן רבה בהסתכלות על הטפטפת. החיים שלהם נוראים בבית החולים אבל מה שידוע שמחוץ לבית החולים לא נפרס בפניהם שום חיים. הם פשוט לא היו שורדים את החיים בבית, אבל אם הם גם היו שורדים הוא לא היה בית, הוא יכול להיות פשוט בית חולים בייתי כי גם משם לא היה להם לאן לצאת.
אחרי מחשבות כל0כך רבות שהתרוצצו לי בראש אמא שלי יצאה מהרופא. היא נראתה מוזר אבל היא חייכה. היא אמרה לי שהולכים הביתה. כשישבתי לי בכסא מבעד למחשבותיי שמעתי את הצעקות שלה על הרופאים לבקשה לקחת אותי הביתה אבל חשבתי שהפעם הרופאים ינצחו אבל זה לא קרה. אני ואמא שלי תכננו ללכת הביתה אבל הרגשתי תחושת ערפול, החדר שסביבי התחיל כאילו להסתובב. הרגשתי פתאום הרגשה שאני נופלת אבל לא על הרצפה אלה כאילו זאת צניחה חופשית ממטוס, הרגשתי קרירות מסביב ופתחתי את עייני. ראיתי את אמא שלי שמה לי על הראש מגבת לחה. ניסיתי להתרומם אבל היא לא נתנה לי, היא אמרה" את עדיין חלשה את לא יכולה לקום עכשיו". אז נשכבתי ולא זזתי אבל לעומת המגבת הקרירה שהייתה על מצחי הרגשתי כאילו שהמעלות בגופי עולות וגואות. לא הבנתי מה זאת ההרגשה הזאת בדרך כלל כשיש לי חום אני לא מרגישה התחממות רבה שכזאת אפילו שאומרים לי שיש לי חום ואני אמורה לא לשרוד עם חום גבוה שכזה ואמא אומרת" העולם לא רוצה לעזוב אותך, לכן את תמיד תהיה איתי". אני מבינה שאמא שלי לא רוצה לצער אותי, אבל אז וגם עכשיו הרגשתי פשוט נורא, ואני הכי מבינה שאם לבן אדם יש חום כל-כך גבוה זאת אומרת שהוא עומד למות. עכשיו יומני היקר אני נפרדת ממך ומהעולם שלנו בדרישות שלום, אוהבת ואני יודעת שאני יותר לא אוכל לכתוב בך. אהבתי לכתוב בך את כל חיי ובהצלחה למי שיקרא עליהם כי אפילו אני לא אצליח לעשות את זה
נכתב לפני 12 שנים ו-1 חודשים
