גוטי, אני מסכימה לגמרי שהדיאלוגים והמונולוגים הארוכים מתישים וניתן בהחלט להירדם במהלכם, אך יש לזכור שויילד הוא מחזאי ולכן אפשר לסלוח לו על כך. אף על פי כן הספר מעולה, מותח ובעל משמעויות רבות ועמוקות שכיף להמשיך ולחקור. מה בנוגע להנרי? קול השטן. למה הוא לא נענש? רק דוריאן אשם בהכל?

יש לכם ביקורות גרועות, רעות, ובוטות. הספר הוא ממש אחלה ספר, אתם פשוט לא הבנתם אותו. וחבל.

רנה מישל היא שוערת בבית דירות יוקרתי בפריז. פאלומה היא ילדה בת 12 שגרה בדירה 7. שתיהן מספרות את הספר הזה.

"גברת מישל יש לה אלגנטיות של קיפוד מבחוץ היא מליאה קוצים , חומה בצורה ממש, אבל יש לי הרגשה שבפנים היא רכה כמו הקיפודים שהם יצורים קטנים , אדישים למראית העין, חיים בבדידות עיקשת ובעלי עדינות עצומה"

שוערים הם לא משהו שמתעכבים עליו כשנכנסים לבית דירות, במיוחד כשמדובר בדיירים שהעיניים שלהם עיוורות לכל מה שלא עשוי מהחומרים שהם מכירים (שוערת בת 54, נראית כמו ממותה, אין לה כסף, פחחח … ) . בשביל הגברת מישל זה בסדר גמור. היא כמו העציץ בכניסה. לא מתבלטת, לא מדברת כשלא צריך. פותחת צוהר לעולמה הפנימי העשיר רק לאלה שיכולים להצטרף אליה לשירת הלל, מדוייקת ונקייה מזיופים, לחיים.
וגם את זה היא עושה בעירבון מוגבל מאוד ..

פאלומה היא ילדה אינטלגנטית ובעלת מודעות גבוהה. גם היא חיה בסביבה שלא ממש רואה אותה מבפנים. במובנים מסוימים היא גם "חומה בצורה" , פשוט כי אין למי לחשוף את היופי שקיים בתוכה ביחס הפוך למספר שנותיה הקצרות..

וכך הן מספרות ספר נפלא ועשיר בתובנות על החיים, וספוג בידע על פילוסופיה, מוסיקה, ספרות, אומנות ועוד.
ובין לבין גם מתארות את הווי החיים בבית הדירות שברחוב גרנל בפריז בשלל אנקדוטות לצד ניתוחים מעמיקים (ויש הרבה מאלו, צריך רק להתבונן .. ).

יום אחד מגיע דייר חדש – קאקורו אוזו – יפני מסתורי וקסום המכניס צבע לאפרוריות הנובורישית המכסה את הבנין. לאט לאט הוא הופך להיות החוליה המקשרת בין השתיים, שלמרות המרחק הפיזי הקצר ביניהם , היו רחוקות זו מזו כמה שנות אור ..