לבי לבי עם דוד בן גוריון, שאחרי מותו נאלץ לספוג האשמות איומות כאלה. חוץ מלכתוב שהוא רוצח המונים נכתב עליו בספר הזה כמעט הכול. הוא מואשם ב: חרחור מלחמה (!), העדפת האינטרס האישי על פני זה הלאומי (גם במחיר לאומי כבד), שימוש ציני בניצולי שואה, מניפולציות וספינים, תאוות שררה שאינה יודעת גבולות וכנראה שלא מניתי את הכול. אבל מה שבאמת מעציב פה ואפילו מפחיד זה שהספר הזה פשוט משכנע! כמו כתב אישום שנכתב בידי פרקליט חריף, יסודי וקפדן, הוא מציג טענות ומוכיח אותן אחת אחת, תוך התבססות על ראיות ועדויות, בלי להותיר שום פתח להסבר חלופי. כל הסבר אחר שיכול לעלות בדעת הקורא, קורס לו באחת.
הטענה המרכזית של הספר היא שהיריבות הפנימית בין בן גוריון ו"היישוב המאורגן" לבין התנועות הפורשות, האצ"ל והלח"י, ורצונו לחסל אותן, הניעו אותו לבצע מהלכים שהזיקו לאינטרס הלאומי. ולמרות שהוא היה מודע לסכנות שטמונות במעשיו, הרצון שלו להיפטר מיריביו ולעמוד בראש המדינה שתקום היה כה חזק, שהוא גבר על כל שיקול אחר, חשוב ככל שיהיה. וזה נכון גם אם ההשלכה הישירה למעשיו היא סיכון חיי אדם רבים. למשל: ההחלטה להכריז על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948. ההחלטה הזו הייתה לכל הדעות מסוכנת מאוד, שכן היישוב היהודי בארץ לא היה מוכן להדוף את צבאות ערב שעמדו לתקוף אותו בעקבות ההכרזה. יועצים צבאיים יעצו לו ולהנהגת העם באותה תקופה, לדחות את ההכרזה, כדי לאפשר ליישוב להתארגן, להתחמש ולהכין עצמו טוב יותר למלחמה. למרות שעל השולחן היו אופציות אחרות ולמרות שהעיד על עצמו שהוא לא ישן בלילות מרוב דאגה, בן גוריון דחף בכל כוחו ועשה כל תרגיל פוליטי אפשרי כדי למנוע דיון אמיתי בסוגיה ולהכריז על הקמת המדינה בתאריך זה. וכל זה למה? על פי המחבר, בן גוריון חשש שבגין יכריז על הקמת המדינה לפניו (הוא אכן תכנן זאת) ולמעשה ינשל אותו מהנהגת המדינה. בן גוריון גם תכנן לחסל את האצ"ל ורק בראשות מדינה ריבונית הוא היה מקבל לגיטימציה מלאה לעשות זאת. הכותב מציין שהיסטוריונים אחרים שכתבו על בן גוריון ראו בעין יפה את הסיכון שלקח והתייחסו אליו במונחים של "חזון", "ראיית הנולד" ו"נחישות", אבל הוא, הכותב, רואה בפרשנות זו פרשנות שנודף ממנה ריח של פולחן אישיות.
