מה שאהבתי במיוחד בספר הוא העובדה שלעיתים הוא נראה כאילו הם פשוט נעלו את המורה לספרות (זאת שאומרת "היי! פה צריכה להיות תפנית! אין פה מבנה עלילה!") בארון השרת ועשו מה שבראש שלהם.
ומה שבראש של גיימן ופראצ'ט כל כך מצחיק! לא כולם מסוגלים להתחבר לסגנון הזה, להומור המוגזם והנונסנסי הזה, אבל עבור מי שכן- הספר הזה הוא סוגשל תנ"ך.

הדמויות בנויות בצורה מבריקה- קרולי ואזירפאל עם האינטרקציה שלהם (ואף מילה על זוגיות), פרשי האפוקליפסה, פרשי האפוקליפסה האחרים, אדם וחבריו, ואם אני אתחיל לצטט פה קטעים זה לא יגמר.

משפט אחרון- תודה למי שעשה תרגום חדש ופחות בזיוני לספר הזה. בקריאה הראשונה חשבתי שזה חלק מההומור הבריטי המוזר של הצמד - לפזר את הנבואות באופן אקראי ביותר על גבי הספר.