יש עוד נושא מאוד כאוב בספר .היחסים בין דפנה ובין אימה.
דפנה היתה הבת של האבא ובצדק כי אמא לא היתיחסה אליה בכלל.
" במקום לתפוס אותי לשיחה,במקום לראות לאן הולכת בתה היחידה, העדיפה שיטת האזהרות...בתקווה שאתפוס אחת מהן ואעוף איתה....לאן? אני שונאת אותה.אני מתבוננת בבהייתה
מהצד כזרה,היא מזכירה לי את המשוגעים המסוממים מאברבאנל."
"פעם היתרגשתי מהאישה הזאת, יחסתי לכל מילה שלה משמעותניסיתי להשביע את רונה ולזכות באהבתה היום גם האשליות מתו.אני רואה בה העתק דהוי למה שנקרא אמא."
"את תמיד סירסת אותי במקום לתת לי אהבה"
כמה שזה כואב כשבת אומרת דברים כאלה על אימה. {זה קצת
קרוב אלי} יש מוטיבים דומים מאוד בין היחסים שלי ואימי.
ציטוטים אחרים שלא קשורים לאימה:
"סיגנון הדיבור הגס והמלוכלך תמיד הוציא אותי מדעתי.הרגשתי שהוא מזהם את האוויר בהבל פיו והיצטערתי
שמישהו מהמשרד לאיכות הסביבה לא בסביבה.אולי היה עוצר אותו על פיזור חומרים רעילים"
על עצמה ועל בחירתהלהיות עו"ד לפלילים :
"כי השמיים אדוני הדיקן לא אומרים לי כלום. בשמיים יש הרבה כוכבים. כולם דומים ממרחק,וכולם משעממים אחרי דקה אבל, על פני האדמה אני אהיה השמיים! אני אהיה הכוכב הזוהר והמנצנץ ביותר!"
דפנה כשמספרת לאבנר שהיתה באברבנאל אומרת לו ששם הפסיכיאטר שטיפל בה לימד אותה "שאין היתקדמות בחיים ללא
סליחה"
אני מאוד ממליצה לקרוא את הספר ולהנות למרות שהוא קשה מאוד.
