רקע
ההיכרות שלי עם שלו מתחילה כשעוד היה חבר הפאנל של התוכנית "9 בריבוע" האגדית. הייתי מתענג על תשובותיו המקסימות, והצטערתי שהושיבו אותו בפינה כזו שלא זכינו מספיק לשמוע את הפנינים שלו.

כשהוציא את ספרו הראשון – רומן רוסי – הזדרזתי לקרוא, התענגתי והייתי מוקסם מהסגנון המרענן הזה שלו, המלא בהומור המוכר כבר היום. אחריו, הזדרזתי לרכוש את עשו, וממנו התענגתי אף יותר. ואחריו גם מ"כימים אחדים" המרגש והמוצלח. ובין לבין, נהניתי לא פעם מספרי הילדים שהוציא. כמה חבל היה לי כשהתאכזבתי מ"בביתו במדבר". הסגנון היה מקסים, השפה עשירה ומענגת אבל לא היה שם סיפור לטעמי. לכן דילגתי בעצב על פונטנלה, כי הבנתי שגם הוא לא המריא.

היה כיף לחזור ולהנות מ"יונה ונער" שלו, שבו חזר בגדול. וגם שיתפתי בחוויות ובהנאה כאן.
לספר הזה הגעתי לאחר קריאת מגוון דעות, שנעו בין "עונג של ספר" למשהו בכיוון של "סתם ספר ללא סיפור".

עוד על העלילה (בנוסף לתקציר הרשמי)
הספר הזה אוטוביוגרפי בעיקרו, אבל לא מתמקד רק בשלו עצמו, אלא במשפחתו העניפה, וכמובן בסבתא טוניה האגדית וחולת הניקיון. ואת עלילות המשפחה הוא מלביש על שלד סיפורי הנוגע לשואב האבק האמור, שמוביל את בסיפור המשפחתי התוסס ומלא החן לאורך עשרות שנים.

וחוויית הקריאה שלי
כל הדברים שאני אוהב בכתיבה של שלו יש בספר – הומור, דמיון, רגשות מפעמים, חן והרבה הררבה אהבה – אהבה למשפחה, לארץ ולנופיה ואהבה לסיפור טוב.
בספר יש בשפע גם מניחוחות הארץ הטובה שכבר שנים התרחקנו ממנה, מערכי ההתישבות העובדת שלמרות שלא היו מושלמים (כמובן) כולנו גדלנו עליהם כמיתוס ואתוס. ניחוחות של חקלאות שורשית, מזון בסיסי ומזין, חריצות (כפוייה או נלהבת) וכן הלאה.

חוץ מלשלוח אותי לזכרונות הילדות שלי (שמקצתם כבר קראתם כאן), הוא היה הספר האידיאלי לחזור שוב להנאה הבסיסית מקריאה מענגת, כשהחיוך לא ירד לי מהפנים לאורך כל שעות הקריאה, שלא פעם התחלף בצחוק רועם ופרוע שאיים לחנוק אותי (בכיף).

לסיכום
הספר הזה אינו בדיוני בעלילתו כספריו הקודמים של שלו. אבל כל המעלות המוכרות של כתיבתו המענגת נמצאות בספר, אולי אפילו יותר. כי פה ברור עד כמה הוא אוהב את הדמויות המאכלסות את הספר הקטנטן הזה, שנגמע מהר כ"כ ומשאיר הרבה טעם של עוד. ואם מצאתם בהמלצה הזו הרבה שימוש בשורש ע.נ.ג. זה גמרי מכוון ולגמרי במודע. כי זה עונג של ספר.