זהו ספר חשוב המשלים "למי שלא היו שם" את תמונת הקרב המר על הגולן בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים.
בתמונת הפסיפס (החסר מאוד) , שכללה עד היום את סיפורו של גדוד עוז 77 שלחם לאורך רמפה שרוחבה כק"מ, ואת סיפורו של כח צביקה, שלחם בגבורה לאורך ציר שרוחבו 5 מטרים,היה פער עצום שניסגר כולו בספר הזה.
והפרופורציות, הפרופורציות בהחלט מדהימות.

העובדה, המצערת כשלעצמה, שהספר ניכתב באיחור של 36 שנים,מנעה עד היום מן הציבור בארץ לקבל תמונה מלאה של הארועים, ומסתבר שהתמונה שהצטיירה היתה, איך נאמר, מעוותת למדי.

ואולם יש באיחור הזה גם שני יתרונות בולטים:
1. הוא מאפשר להתבונן בסיפור אחרי חשיפתם של פרטים
רבים מאוד, שלא היו ידועים בעת ההיא.
2. הספר מאפשר להתבונן במציאות המרה של מלחמת יום
הכיפורים, בעזרת סולם הערכים של 2009 .
מרתק להבין עד כמה השתנה סולם הערכים הלאומי שלנו
בתקופה הזאת.

כסא"ל במילואים, וכמי שבילה שנים ארוכות בחיל השיריון
אני מבקש להצדיע לנערים שעמדו בגבורה על הרמפות בחזית הגולן והצילו אותו ואת מדינת ישראל.
נראה כי הגבורה הזאת וההצלחה המדהימה ביחסי כוחות שלא יאומנו,הם שמנעו מכל הדורות הבאים את הצורך לחוות התמודדות דומה.

חשוב להזכיר בהזדמנות הזאת, כי כל הארועים המילחמתיים והאלימים שעברו על מדינת ישראל מאז אינם עומדים בשום יחס לארועי מלחמת יום הכיפורים.
(בכל מלחמת לבנון השניה, למשל, איבדו את חייהם פחות חיילים מאשר בשעת לחימה אחת של ימי הלחימה הראשונים במלחמה הארורה ההיא.)

ולסופר.
גם בעיני שימשת כשליח מצווה.
תודה לך