אהמ...אהמ.. (כיחכוח גרון)
סיימתי את הספר לפני כשבוע ועדיין טעם הדם נשאר בפה.
הפתעה ענקית שאישה כתבה את הספר הזה. עד היום קראתי לא מעט ספרי מתח ואימה של סופרות נשים, ואיך לומר זאת בעדינות, לא היה משהו. כמובן שיהיו כאלו שיחלקו עלי וזה מקובל אבל אחרי שקוראים את משחקי הרעב מבינים את ההבדל. סוזן קולינס לא חוסכת בדבר והיא לא מפחדת לתאר את הקרביים הנשפכים, הדם המשפריץ, הכאב הרעב.
אך מעבר לזה, מי שיעמיק ויקרא, יבין שאין זה ספר ככל ספר על מוות ומשחקים ואולי פה ושם מעט אהבה אלא ביקורת חברתית נוקבת וראי לחברה ההולכת ונרקבת שלנו. היא הצליחה להעביר בספר כמה מסרים חשובים ונקודות למחשבה. החברה שהיא מתארת בספר לא כל כך רחוקה מאיתנו, החוסר האדיר במשאבים, תשוקת החטטנות שאין לה שובע, והאח הגדול שלא מרפה.
לא עוד ספר נוער דלוח, לא עוד ספר אימה מטופש אלא עלילה מרתקת, שפה עשירה וכתיבה מדויקת.

התחלתי לקרוא אותו בערב ולא הצלחתי להפסיק.

יש בו כל מה שצריך להיות בספר טוב, מומלץ בחום!