כשהייתי נערה הייתי תולעת ספרים רצינית (גם מבחינת קצב הקריאה וגם מבחינת כמות הספרים). דוקא היום קצב הקריאה שלי ירד משמעותית (אני מאשימה בכך את הלימודים באקדמיה), גם הכמויות כך שמדד התולעות הכללי ירד.
בכל מקרה, ההקדמה מעלה לא נועדה לפאר את מידת החנניות שלי אלא להדגיש שבנערותי קראתי המון ספרים. ובכל זאת...ספר אחד ניצב בספירה אחרת, מעל הרבה מאוד ספרים אחרים וזהו "הרוזן ממונטה כריסטו". סביר להניח שקראתי אותו יותר מפעם אחת, שכן הסיפור נחרט בזכרוני היטב.
רומן גדול ונפלא על השאיפה לצדק, נקמה ואהבת אמת.
מומלץ בחום לכל מי שטרם קרא, יצירת מופת על-זמנית.

אחרי התנסות עם דוסטוייבסקי, דיקנס, טולסטוי, בולגאקוב, ויילד וגוגול, אתם מרגישים חכמים. אתם מנסים לשנן משפטים טובים שקראתם לשעת צרה. אחרי ספרים כמו "הנסיך הקטן", ו"אליס בארץ הפלאות", אתם מרגישים שעצם זה שהצלחתם לקרוא בין השורות של "ספר ילדים" הופך אותכם לחכמים עוד יותר, ואם צלחתם את "יוליסס", אז הפעם יותר מכל שאר בני האנוש. קיימים הרבה ספרים שמחמיאים לאגו אחרי העמוד האחרון, ובחלקם הקטן ישנם כאלה שמשאירים טעם לקריאה נוספת.

אבל, ואבל גדול, בכמה מהם באמת התפללתם שימשיכו לעד ולא יגמרו? אז נכון, מרסל פרוסט עשה ניסיון כזה, ו"המסע בעקבות הזמן האבוד" באמת ילווה אתכם כמה שנים טובות, וזו לא הנקודה. כמה פעמים קרה שהקצבתם 20 דק' לקריאה בכל יום רק כדי שהספר ימשך וימשך, ספר שיזכיר לכם למה אתם אוהבים כל כך לקרוא ספרים, יחזיר אתכם לפעם הראשונה בה נברתם בספר הראשון שאהבתם, ויזכיר לכם, שלצלוח את "יוליסס" או "הקומדיה האלוהית", חוץ ממחמאה לאגו על צליחתם, לא נתן לכם באמת הנאה אמיתית מחויית הקריאה. (וזאת כמובן, לאור העובדה ש"הקומדיה האלוהית" באמת מעניינת, בניגוד ל"יצירת המופת" של ג'ויס).

לא אעשה ניסיון לספר בקצרה על עלילת הספר, כל ההקדמה הארוכה הייתה לשם ניסיון העברת החווייה במילים. "הרוזן ממונטה כריסטו" הוא הדוגמא הטובה ביותר לספר אהוב, ועשיתי כל שביכולתי להסביר למה. תמשיכו אתם, וכולי תקווה שתמצאו בו שמינית מההנאה שאני מצאתי.