אנחנו העדר... 'נווה עדר', שם הישוב שבחרה נעמה לוין ארז לנובלה שלה, הוא לא מה שאתם חושבים. זה לא כינוי לגלגני ליישוב בפריפריה. זה כינוי אמיתי ומציאותי לכולנו. הישראלים., בלא הבדל מיקום גיאוגרפי. כן, לא נעים להתבונן במראה שמציגה לנו המחברת, אך כולנו עדר. עדר שמתנהל לשום מקום, בשום מקום, לשום יעד. הספר התמים, המתאר ישוב בדיוני "דרומה מאשקלון", מתאר אותי ואתכם בהתנהלות עדרית, כבדה, אטומה, עם שיירי רצון ומאוויים, קרעי חלומות ושאיפות, אודים חרוכים של מה שהיינו פעם, כשהאמנו איך צריכים חיים במדינה מתוקנת להתנהל. "דכדוך תופס את גרוני ואינו מרפה. שורות? אני מתבוננת בשולחנות הצפופים. בכיסאות המסודרים...שורות שורות עם הפנים אל לוח ירוק...המורה מצווה על אחת הבנות להרים נייר מהרצפה ולהשליכו לפח..." (עמ' 22). כך נראה החינוך בנווה עדר. ואם זה מזכיר לכם בית ספר בעיר שלכם, במרכז, זה לא מקרה. לא הגיאוגרפיה אשמה בחינוך שלא השתנה מאז קום המדינה. ולא רק חינוך מונח כאן על שולחן הניתוחים. באיזמלה החד והעדין, כבמכחול נוצה, משרטטת המחברת תופעות חברתיות נוספות שהשתיקה יפה להן : "אני עוברת דרך אפי, חבר יקר, עולה חדש מחבר העמים. שם היה מרצה להיסטוריה. פה הוא מופקד על האשפה העירונית..." (עמ' 47).מזכיר לכם מישהו שאתם מכירים? לי זה הזכיר את אותו עולה מרוסיה,שעבד ב"בודקה" של חברת מכוניות, כשהוא פותח וסוגר את המחסום. זה היה כל תפקידו. עיתון 'הארץ' גילה אותו כסופר מחונן והוציא את ספריו לאור. ועדיין הוא עובד שם, ב"בודקה"... או הווטרינר הראשי ביישוב שמודיע על הרעלת כל חתולי הרחוב כי "יש בעיה דמוגרפית. החתולים מתרבים יותר מדי. צריך לדלל" (עמ' 46). למה לא פשוט לעקר ולסרס אותם? תוהה המחברת. "אולי נעשה את זה פעם – עונה לי הווטרינר – אבל עכשיו יש לנו מלאי ענק של רעל במחסנים וצריך לחסל אותו"...(עמ' 47). הקורא את 'דרומה מאשקלון' זקוק לקיבה חזקה. התיאורים התמימים והפסטורלים של החיים ב'נווה עדר' – יישוב שכולנו גרים בו ולא משנה שמו - זוחלים לך ישר לקיבה וגורמים לך לקבס, דחף להקיא, או רצון עז לדפוק על שולחנות השלטונות ולשנות דברים מהשורש. השפה המצומצמת, העובדתית היבשה, נטולת ההשתפכויות הרגשיות, שפתה של המחברת, שעושה הרבה כבוד לענקי ספרות לפניה כגון המינגוויי, משאירה אותך, הקורא, בטלטלה ובחשבון נפש לגבי המדינה שבה אנו חיים כעדר. וכבר נאמר רבות על 'שתיקת הכבשים'... זהו ספר חובה משובח, מתנה לכל קורא המתגעגע לספרות קלסית במיטבה, נטולת מניירות ושופעת אמירה חברתית. אל תחמיצו! אלומה עברון

אנחנו העדר... 'נווה עדר', שם הישוב שבחרה נעמה לוין ארז לנובלה שלה, הוא לא מה שאתם חושבים. זה לא כינוי לגלגני ליישוב בפריפריה. זה כינוי אמיתי ומציאותי לכולנו. הישראלים., בלא הבדל מיקום גיאוגרפי. כן, לא נעים להתבונן במראה שמציגה לנו המחברת, אך כולנו עדר. עדר שמתנהל לשום מקום, בשום מקום, לשום יעד. הספר התמים, המתאר ישוב בדיוני "דרומה מאשקלון", מתאר אותי ואתכם בהתנהלות עדרית, כבדה, אטומה, עם שיירי רצון ומאוויים, קרעי חלומות ושאיפות, אודים חרוכים של מה שהיינו פעם, כשהאמנו איך צריכים חיים במדינה מתוקנת להתנהל. "דכדוך תופס את גרוני ואינו מרפה. שורות? אני מתבוננת בשולחנות הצפופים. בכיסאות המסודרים...שורות שורות עם הפנים אל לוח ירוק...המורה מצווה על אחת הבנות להרים נייר מהרצפה ולהשליכו לפח..." (עמ' 22). כך נראה החינוך בנווה עדר. ואם זה מזכיר לכם בית ספר בעיר שלכם, במרכז, זה לא מקרה. לא הגיאוגרפיה אשמה בחינוך שלא השתנה מאז קום המדינה. ולא רק חינוך מונח כאן על שולחן הניתוחים. באיזמלה החד והעדין, כבמכחול נוצה, משרטטת המחברת תופעות חברתיות נוספות שהשתיקה יפה להן : "אני עוברת דרך אפי, חבר יקר, עולה חדש מחבר העמים. שם היה מרצה להיסטוריה. פה הוא מופקד על האשפה העירונית..." (עמ' 47).מזכיר לכם מישהו שאתם מכירים? לי זה הזכיר את אותו עולה מרוסיה,שעבד ב"בודקה" של חברת מכוניות, כשהוא פותח וסוגר את המחסום. זה היה כל תפקידו. עיתון 'הארץ' גילה אותו כסופר מחונן והוציא את ספריו לאור. ועדיין הוא עובד שם, ב"בודקה"... או הווטרינר הראשי ביישוב שמודיע על הרעלת כל חתולי הרחוב כי "יש בעיה דמוגרפית. החתולים מתרבים יותר מדי. צריך לדלל" (עמ' 46). למה לא פשוט לעקר ולסרס אותם? תוהה המחברת. "אולי נעשה את זה פעם – עונה לי הווטרינר – אבל עכשיו יש לנו מלאי ענק של רעל במחסנים וצריך לחסל אותו"...(עמ' 47). הקורא את 'דרומה מאשקלון' זקוק לקיבה חזקה. התיאורים התמימים והפסטורלים של החיים ב'נווה עדר' – יישוב שכולנו גרים בו ולא משנה שמו - זוחלים לך ישר לקיבה וגורמים לך לקבס, דחף להקיא, או רצון עז לדפוק על שולחנות השלטונות ולשנות דברים מהשורש. השפה המצומצמת, העובדתית היבשה, נטולת ההשתפכויות הרגשיות, שפתה של המחברת, שעושה הרבה כבוד לענקי ספרות לפניה כגון המינגוויי, משאירה אותך, הקורא, בטלטלה ובחשבון נפש לגבי המדינה שבה אנו חיים כעדר. וכבר נאמר רבות על 'שתיקת הכבשים'... זהו ספר חובה משובח, מתנה לכל קורא המתגעגע לספרות קלסית במיטבה, נטולת מניירות ושופעת אמירה חברתית. אל תחמיצו! אלומה עברון

אנחנו העדר... 'נווה עדר', שם הישוב שבחרה נעמה לוין ארז לנובלה שלה, הוא לא מה שאתם חושבים. זה לא כינוי לגלגני ליישוב בפריפריה. זה כינוי אמיתי ומציאותי לכולנו. הישראלים., בלא הבדל מיקום גיאוגרפי. כן, לא נעים להתבונן במראה שמציגה לנו המחברת, אך כולנו עדר. עדר שמתנהל לשום מקום, בשום מקום, לשום יעד. הספר התמים, המתאר ישוב בדיוני "דרומה מאשקלון", מתאר אותי ואתכם בהתנהלות עדרית, כבדה, אטומה, עם שיירי רצון ומאוויים, קרעי חלומות ושאיפות, אודים חרוכים של מה שהיינו פעם, כשהאמנו איך צריכים חיים במדינה מתוקנת להתנהל. "דכדוך תופס את גרוני ואינו מרפה. שורות? אני מתבוננת בשולחנות הצפופים. בכיסאות המסודרים...שורות שורות עם הפנים אל לוח ירוק...המורה מצווה על אחת הבנות להרים נייר מהרצפה ולהשליכו לפח..." (עמ' 22). כך נראה החינוך בנווה עדר. ואם זה מזכיר לכם בית ספר בעיר שלכם, במרכז, זה לא מקרה. לא הגיאוגרפיה אשמה בחינוך שלא השתנה מאז קום המדינה. ולא רק חינוך מונח כאן על שולחן הניתוחים. באיזמלה החד והעדין, כבמכחול נוצה, משרטטת המחברת תופעות חברתיות נוספות שהשתיקה יפה להן : "אני עוברת דרך אפי, חבר יקר, עולה חדש מחבר העמים. שם היה מרצה להיסטוריה. פה הוא מופקד על האשפה העירונית..." (עמ' 47).מזכיר לכם מישהו שאתם מכירים? לי זה הזכיר את אותו עולה מרוסיה,שעבד ב"בודקה" של חברת מכוניות, כשהוא פותח וסוגר את המחסום. זה היה כל תפקידו. עיתון 'הארץ' גילה אותו כסופר מחונן והוציא את ספריו לאור. ועדיין הוא עובד שם, ב"בודקה"... או הווטרינר הראשי ביישוב שמודיע על הרעלת כל חתולי הרחוב כי "יש בעיה דמוגרפית. החתולים מתרבים יותר מדי. צריך לדלל" (עמ' 46). למה לא פשוט לעקר ולסרס אותם? תוהה המחברת. "אולי נעשה את זה פעם – עונה לי הווטרינר – אבל עכשיו יש לנו מלאי ענק של רעל במחסנים וצריך לחסל אותו"...(עמ' 47). הקורא את 'דרומה מאשקלון' זקוק לקיבה חזקה. התיאורים התמימים והפסטורלים של החיים ב'נווה עדר' – יישוב שכולנו גרים בו ולא משנה שמו - זוחלים לך ישר לקיבה וגורמים לך לקבס, דחף להקיא, או רצון עז לדפוק על שולחנות השלטונות ולשנות דברים מהשורש. השפה המצומצמת, העובדתית היבשה, נטולת ההשתפכויות הרגשיות, שפתה של המחברת, שעושה הרבה כבוד לענקי ספרות לפניה כגון המינגוויי, משאירה אותך, הקורא, בטלטלה ובחשבון נפש לגבי המדינה שבה אנו חיים כעדר. וכבר נאמר רבות על 'שתיקת הכבשים'... זהו ספר חובה משובח, מתנה לכל קורא המתגעגע לספרות קלסית במיטבה, נטולת מניירות ושופעת אמירה חברתית. אל תחמיצו! אלומה עברון

אנחנו העדר... 'נווה עדר', שם הישוב שבחרה נעמה לוין ארז לנובלה שלה, הוא לא מה שאתם חושבים. זה לא כינוי לגלגני ליישוב בפריפריה. זה כינוי אמיתי ומציאותי לכולנו. הישראלים., בלא הבדל מיקום גיאוגרפי. כן, לא נעים להתבונן במראה שמציגה לנו המחברת, אך כולנו עדר. עדר שמתנהל לשום מקום, בשום מקום, לשום יעד. הספר התמים, המתאר ישוב בדיוני "דרומה מאשקלון", מתאר אותי ואתכם בהתנהלות עדרית, כבדה, אטומה, עם שיירי רצון ומאוויים, קרעי חלומות ושאיפות, אודים חרוכים של מה שהיינו פעם, כשהאמנו איך צריכים חיים במדינה מתוקנת להתנהל. "דכדוך תופס את גרוני ואינו מרפה. שורות? אני מתבוננת בשולחנות הצפופים. בכיסאות המסודרים...שורות שורות עם הפנים אל לוח ירוק...המורה מצווה על אחת הבנות להרים נייר מהרצפה ולהשליכו לפח..." (עמ' 22). כך נראה החינוך בנווה עדר. ואם זה מזכיר לכם בית ספר בעיר שלכם, במרכז, זה לא מקרה. לא הגיאוגרפיה אשמה בחינוך שלא השתנה מאז קום המדינה. ולא רק חינוך מונח כאן על שולחן הניתוחים. באיזמלה החד והעדין, כבמכחול נוצה, משרטטת המחברת תופעות חברתיות נוספות שהשתיקה יפה להן : "אני עוברת דרך אפי, חבר יקר, עולה חדש מחבר העמים. שם היה מרצה להיסטוריה. פה הוא מופקד על האשפה העירונית..." (עמ' 47).מזכיר לכם מישהו שאתם מכירים? לי זה הזכיר את אותו עולה מרוסיה,שעבד ב"בודקה" של חברת מכוניות, כשהוא פותח וסוגר את המחסום. זה היה כל תפקידו. עיתון 'הארץ' גילה אותו כסופר מחונן והוציא את ספריו לאור. ועדיין הוא עובד שם, ב"בודקה"... או הווטרינר הראשי ביישוב שמודיע על הרעלת כל חתולי הרחוב כי "יש בעיה דמוגרפית. החתולים מתרבים יותר מדי. צריך לדלל" (עמ' 46). למה לא פשוט לעקר ולסרס אותם? תוהה המחברת. "אולי נעשה את זה פעם – עונה לי הווטרינר – אבל עכשיו יש לנו מלאי ענק של רעל במחסנים וצריך לחסל אותו"...(עמ' 47). הקורא את 'דרומה מאשקלון' זקוק לקיבה חזקה. התיאורים התמימים והפסטורלים של החיים ב'נווה עדר' – יישוב שכולנו גרים בו ולא משנה שמו - זוחלים לך ישר לקיבה וגורמים לך לקבס, דחף להקיא, או רצון עז לדפוק על שולחנות השלטונות ולשנות דברים מהשורש. השפה המצומצמת, העובדתית היבשה, נטולת ההשתפכויות הרגשיות, שפתה של המחברת, שעושה הרבה כבוד לענקי ספרות לפניה כגון המינגוויי, משאירה אותך, הקורא, בטלטלה ובחשבון נפש לגבי המדינה שבה אנו חיים כעדר. וכבר נאמר רבות על 'שתיקת הכבשים'... זהו ספר חובה משובח, מתנה לכל קורא המתגעגע לספרות קלסית במיטבה, נטולת מניירות ושופעת אמירה חברתית. אל תחמיצו! אלומה עברון

אנחנו העדר... 'נווה עדר', שם הישוב שבחרה נעמה לוין ארז לנובלה שלה, הוא לא מה שאתם חושבים. זה לא כינוי לגלגני ליישוב בפריפריה. זה כינוי אמיתי ומציאותי לכולנו. הישראלים., בלא הבדל מיקום גיאוגרפי. כן, לא נעים להתבונן במראה שמציגה לנו המחברת, אך כולנו עדר. עדר שמתנהל לשום מקום, בשום מקום, לשום יעד. הספר התמים, המתאר ישוב בדיוני "דרומה מאשקלון", מתאר אותי ואתכם בהתנהלות עדרית, כבדה, אטומה, עם שיירי רצון ומאוויים, קרעי חלומות ושאיפות, אודים חרוכים של מה שהיינו פעם, כשהאמנו איך צריכים חיים במדינה מתוקנת להתנהל. "דכדוך תופס את גרוני ואינו מרפה. שורות? אני מתבוננת בשולחנות הצפופים. בכיסאות המסודרים...שורות שורות עם הפנים אל לוח ירוק...המורה מצווה על אחת הבנות להרים נייר מהרצפה ולהשליכו לפח..." (עמ' 22). כך נראה החינוך בנווה עדר. ואם זה מזכיר לכם בית ספר בעיר שלכם, במרכז, זה לא מקרה. לא הגיאוגרפיה אשמה בחינוך שלא השתנה מאז קום המדינה. ולא רק חינוך מונח כאן על שולחן הניתוחים. באיזמלה החד והעדין, כבמכחול נוצה, משרטטת המחברת תופעות חברתיות נוספות שהשתיקה יפה להן : "אני עוברת דרך אפי, חבר יקר, עולה חדש מחבר העמים. שם היה מרצה להיסטוריה. פה הוא מופקד על האשפה העירונית..." (עמ' 47).מזכיר לכם מישהו שאתם מכירים? לי זה הזכיר את אותו עולה מרוסיה,שעבד ב"בודקה" של חברת מכוניות, כשהוא פותח וסוגר את המחסום. זה היה כל תפקידו. עיתון 'הארץ' גילה אותו כסופר מחונן והוציא את ספריו לאור. ועדיין הוא עובד שם, ב"בודקה"... או הווטרינר הראשי ביישוב שמודיע על הרעלת כל חתולי הרחוב כי "יש בעיה דמוגרפית. החתולים מתרבים יותר מדי. צריך לדלל" (עמ' 46). למה לא פשוט לעקר ולסרס אותם? תוהה המחברת. "אולי נעשה את זה פעם – עונה לי הווטרינר – אבל עכשיו יש לנו מלאי ענק של רעל במחסנים וצריך לחסל אותו"...(עמ' 47). הקורא את 'דרומה מאשקלון' זקוק לקיבה חזקה. התיאורים התמימים והפסטורלים של החיים ב'נווה עדר' – יישוב שכולנו גרים בו ולא משנה שמו - זוחלים לך ישר לקיבה וגורמים לך לקבס, דחף להקיא, או רצון עז לדפוק על שולחנות השלטונות ולשנות דברים מהשורש. השפה המצומצמת, העובדתית היבשה, נטולת ההשתפכויות הרגשיות, שפתה של המחברת, שעושה הרבה כבוד לענקי ספרות לפניה כגון המינגוויי, משאירה אותך, הקורא, בטלטלה ובחשבון נפש לגבי המדינה שבה אנו חיים כעדר. וכבר נאמר רבות על 'שתיקת הכבשים'... זהו ספר חובה משובח, מתנה לכל קורא המתגעגע לספרות קלסית במיטבה, נטולת מניירות ושופעת אמירה חברתית. אל תחמיצו! אלומה עברון