עיר של עצמות – קסנדרה קלייר עיר של עצמות הוא הספר הראשון בסדרת בני הנפילים של קסנדרה קלייר. הוא יצא בשנת 2007, והפך מהר מאוד לאחד מספרי הפנטזיה הכי מוכרים של התקופה – כזה שכול קורא פנטזיה מכיר או לפחות שמע עליו. זה ספר שמכניס אותך לראשונה לעולם ציידי הצללים: שדים, מלאכים, מכשפים ובני-אדם שבכלל לא יודעים מה באמת קורה סביבם.(סתמיים) העלילה עוקבת אחרי קליירי פריי, בת 15 – כן, 15 – שביום אחד מגלה שהחיים שלה לא רגילים בכלל, ושיש לה הרבה יותר קשר לעולם הזה ממה שנראה בהתחלה. ועכשיו… הדעה האישית שלי: אני חייבת להגיד – את הספר אהבתי. הוא זורם, מותח, ויש בו עולם מגניב ממש. אבל וואו, היו לא מעט רגעים שהיו בשבילי מוזרים וקרינג’יים ברמות. ואני לא אומרת את זה משנאה, כן? אלא ממקום של “איך היא עושה את זה?!” קודם כל קליירי. איך ילדה בת 15 נלחמת בשדים, מצילה אנשים, מקבלת החלטות כמו לוחמת ותיקה ומתנהגת כאילו זו עוד יום רגיל? זה הרגיש לי קצת כמו “אוקיי… זה מגניב, אבל מה?” לפעמים זה הרגיש שהיא מצליחה דברים פשוט כי העלילה צריכה שהיא תצליח, ולא כי זה באמת הגיוני. ואני לא אומרת סתם שלדעתי כספר ראשון הוא היה צריך להיות יותר עלילתי ויותר ארוך לפחות בספר הראשון כדי שאנחנו הקוראים הסתמיים נבין מה קסנדרה רוצה ממנו בעצם? קליירי לדעתי דמות מעניינת ומרדנית, לחמנית ובהמשך בהמשך בספרים של הסדרה (מיומנויות אפלות) הדמות שלה מושלמת מושלמת. אבל כשהיא נערה צעירה היא פשוט עיוורת מאהבה לג׳ייס כמו בעצם כל הנערות… אבל בעצם ג׳ייס סתם חתיך והוא אולי לוחם טוב אבל הוא טיפש גדול. משהו שהפריע לי זה הקטע של קליירי עם סיימון? אוי ואבוי. זה החלק שהייתי צריכה לשים את הספר בצד ולנשום. במשך רוב הספר היא פשוט… מתעלמת ממנו? לא רואה אותו? הוא החבר הכי טוב שלה, והוא מאוהב בה ברמות – ודווקא כשהוא הופך לעכברוש (תרתי משמע) היא מדברת אליו יותר יפה ומתנהגת כאילו היא פתאום מגלה שהוא קיים. וזה מה שהכי הציק לי: למה היא לא מגנה עליו כשמזלזלים בו? כל פעם שג’ייס או כל צייד צללים אחר זורק לעברו הערה מזלזלת, היא פשוט… עומדת שם. כאילו ברור שסיימון פחות כריזמטי מג’ייס, ברור שהוא לא חלק מהעולם החדש הזה, אבל הוא החבר הכי טוב שלך. תני מילה! משפט! משהו! זה היה פשוט לא פייר כלפיו, וגרם לי לא פעם להגיד בקול “אחותי, את רצינית?” אז כן הספר מצליח להיות מעניין ומהנה, אבל גם מלא רגעים של דרמה מוגזמת, החלטות מוזרות של דמויות, וקרינג׳ של כאילו ״מה קראתי?״ ורגשות רחמים כלפי סיימון המתוק, שהוא באמת החבר הכי נאמן שראיתי. אבל בסופו של דבר? אני מבינה למה זה הפך לקלאסיקה של דור שלם. העולם מדהים, הדמויות גדולות מהחיים, וגם אם לפעמים זה מרגיש קצת ילדותי או ממש תוכן של 18+ זה חלק מהקסם של הספר הראשון בסדרה כל כך גדולה.

שרשרת של זהב – קסנדרה קלייר אז אני חייבת להגיד מראש – שרשרת של זהב היה בשבילי כמו לחזור לעולם שאני כבר מכירה ואוהבת, אבל עם טוויסט יותר דרמטי, יותר רומנטי ועם הדמויות האלה שגורמות לך לחשוב עליהן גם כשאת בכלל בבוקר בעבודה. הספר מרגיש כמו שילוב של פנטזיה קלאסית עם וייבים של סדרות תקופתיות, וזה אחד הדברים שעשו לי אותו כל כך כיפי. העלילה עצמה די סוחפת מההתחלה, במיוחד הקטע שהעולם שלהם פתאום מתהפך והכול נהיה יותר מסוכן. ויש משהו באווירה הלונדונית, הערפל, הבתים המפחידים האלה של ציידי הצללים… קסנדרה קלייר פשוט יודעת לבנות עולם שחי ונושם. אבל – וזה אבל קטן – היה לי כמה פעמים שהרגשתי מבולבלת. כאילו באמצע שאני זורמת עם העלילה, פתאום קפיצה קטנה בזמן או מידע שמרגיש כאילו כולם יודעים חוץ ממני. זה לא הרס לי את הקריאה, אבל בהחלט גרם לי לעצור לרגע ולחשוב “רגע, פספסתי משהו?” במיוחד עם כל הקשרים המשפחתיים והרומנטיים – וזה קסנדרה קלייר, אז ברור שיש מיליון רמיזות, רגשות לא פתורים, וכל מיני “הוא אוהב אותה אבל הוא לא יכול כי…”. אהבתי, פשוט לפעמים זה היה טיפה יותר מדי אינפורמציה בבת אחת. בסך הכל? זה ספר שהרגשתי לגמרי בתוכו. הדמויות מרגישות אמיתיות, הדרמה כיפית, והקצב לרוב ממש טוב. ואם את כבר אוהבת את העולם של ציידי הצללים – הוא לגמרי ממשיך את הקסם. כמה דברים שלא אהבתי?+ ספויילר טוב לא אהבתי את הדמות של גרייס בהתחלה זה כזה ״אוי היא כזאת חמודה ואוהבת את ג׳יימס.״ אבל אז לקראת הסוף היא מגלה לנו שהיא לא אוהבת אותו בכלל? היא שוברת לו את הלב פשוט ככה. ואני חשבתי לעצמי ״אוי נו באמת קסנדרה…״ יש לי היכרות רבה עם הסופרת וכבר הבנתי איך היא חושבת אך לפעמיים אני לא מבינה את המוח שלה, שחושב על דברים כאלה מרושעים. חשבתי לעצמי ג׳יימס המסכן… לא אהבתי את זה שקסנדרה עשתה את טיטיאנה ליטווד אישה משוגעת… וסליחה אבל כיהודייה גברת קסנדרה לא הייתה צריכה להוסיף דמות עם חיג׳אב. גם שהדמות של סונה הייתה נהדרת ואימא נהדרת שאהבתי מאוד, במיוחד היחס שלה לקורדליה ואלייסטר, ובכללי לאנשים. ועם כבר מדברים על אלייסטר וקורדליה, הם שני דמויות שהגיע להן הרבה יותר, לקורדיליה הגיע אהבה אמיתית ולא נישואים מזויפים עם ג׳יימס שאוהב אותה כחברה ולא כבת זוג. ולאלייסטר הגיע בהחלט זוגיות טובה יותר (הוא הומו) במיוחד כי צ׳רלס היה צריך לתת לו אהבה אמיתית יותר, ולא לנסות להשאיר אותם בארון. בכל מקרה זה הדעה שלי. הספר היה נחמד בהחלט ממליצה לקנות ולקרוא, בטוחה שאוהבי הפנטזיה הרומנטית יהנו