הספר כתוב בחכמה... מנוסח היטב, למרות שימוש יתר בביטויים מאוד מסויימים. אני תוהה לפעמים כיצד עלה הרעיון במוחו הקדחתני של הסופר... מה היווה השראה ראשונית ליצירת מופת זו, וכיצד התגלגלה? הריח, חוש שלא ייחסו לו עד כה משמעות רבה, נפרס על פני לאורך הספר בתיאורים מרשימים, נפלאים. הספר לא ריאלי ברובו, והדמות הלא אנושית, הכל כך טכנית, הדמות הראשית והמנוולת הזו, דווקא היא שמסקרנת באופייה הרובוטי וההרסני. הספר מלא ברעיונות; המון דברים חדשים, שדורשים התעמקות. הסוף המפתיע, החולני, המבעית, הגאוני, המרשים... סיומת מושלמת לספר האגדי הזה.

מארק האדון חושף זווית ראייה מיוחדת, ונכנס לדמות של כריסטור, נער אוטיסט שמתקשה להבין דברים שבעבורינו נראים כמובנים מאליהם, כגון מטאפורות, רגשות, ואף הבעות פנים. העלילה מתחילה בפרק הראשון, באירוע הכביכול "קטן" שלא הייתה אמורה להיות לו כל השפעה על מערך יומו של כריסטופר, אך מגוללת אחריה את סיפור ההתגלות וההעצמה העצמית והכח שכריסטופר מוצא בעצמו...