הספר מתחיל בסוף, עמוס קינן שדמותו נצרבה בתודעה (לפחות הסובייקטיבית שלי) כאיש לח"י , עיתונאי מחדש ז'אנר ולשון במדור עוזי ושות' (שמעולם לא קראתי), איש שמאל רדיקלי, סופר ואיש דעת, בוהמיין ואף שתיין, תועה בדרכו כאיש זקן שאיבד את זהותו ואת הדרך לביתו. רק כוחו העצמאי של הזיכרון מביא אותו במקרה ובלי דעת אל בית ילדותו. מרגע מכונן זה נפתח הסיפור שמתאר 4 פרקים מתחילת חייו, כשברקע מהדהדות כל הזמן תמונת הסיום והשאלה איך הוא הגיע למצב הזה, ואם תרצו - הניגוד הכי חריף בין חיותו ותודעתו של אדם לבין קמילתו ואובדן עצמיותו. האיש שארבעת פרקי חייו מתוארים בספר מצטייר כאדם קשה, מתוסבך, לא פעם גם בוגדני ורע-לב, ובד"כ אגוצנטרי ועסוק מאד בעצמו. התחושה החזקה של דחייה שדמותו של קינן מעוררת, מלווה בהתעניינות ובאהדה תמוהה של הקורא ושל המספרת שאינה חלק מאירועי הספר, אך כן חלק מחייו של קינן כאשתו 45 שנה. הניגוד הזה מעלה שאלה שמלווה את הקורא בסקרנות לאורך כל הספר - מה יש בו בקינן שמעורר עניין ואהדה? מה יודעת המחברת על הדמות הדוחה של קינן שגרם לה לדבוק בו בחייה? התשובה היא חלק מהחוויה והגילוי שקורים תוך כדי קריאה - אולי הסרוב הייחודי להיכנע, והחיפוש המתמיד אחר משהו חסר לא-ידוע (שאופייני לרבים מאיתנו) שירגיע את סערות הנפש. אולי התחושה שהמצפון של האיש הזה כל כך חזק (בשונה מרובנו) שהוא קובר אותו תחתיו עם ליטרים של אלכוהול מידי יום. ובוודאי דברים אחרים שכל קורא וקוראת ימצאו לעצמם. ולא אמרנו כלום על החיבור לזוגיות של קינן והמחברת שנחשפת מעט בסוף הספר, ושופכת אור ייחודי על השאלה הנצחית - מה זו אהבה? פרקי חייו של קינן הקבילו לפרקים חשובים בהתהוות ישראל. כאשר הסיפור מסופר מנקודת מבטו כאאוטסיידר תמידי, גם תולדות הארץ הזו מסופרים פתאום מנקודת מבט אחרת, לא שגרתית, אולי שולית אבל ללא ספק שונה ומחדשת. הספר אינו קליל לקריאה אבל השאלות המסקרנות שעולות אוחזות בך ומושכות לקריאה רציפה וכמעט בלתי נפסקת. יש קטעים שקשה להניח אותו מהיד אף לא לרגע אחד. מעורר מחשבה - מומלץ בחום. קריאה מהנה!

מאחר שיש כבר הרבה ביקורות אעיר על דבר או שניים האיפיון הלשוני - יש איזה עודף מכוון ב-ש הזיקה עם חוסר במילות יחס , כינויי גוף או הא הידיעה (למשל "בגלל הארגזים.. ש(היא) רוצה לקחת את כולם" עמ' 354). נפוץ מדי בספר, לטעמי. בחיפוש ראשוני בכתבי אבשלום בפרוייקט בן יהודה באינטרנט לא מצאתי דוגמאות דומות לשימוש לשוני זה. גם דמויות לא עבריות משתמשות במאפיין הלשוני החריג שאולי מתאים לעברית בעליה הראשונה, אך לא מתאים לגויים. לא התחברתי לתעלומת הגרפולוגית ולא הצלחתי להבין את תובנותיה המוטעות שיוצרות לכאורה את העניין בעלילה. נראה לי שהניסיון ליצור תעלומה כשהפתרון גלוי וידוע לקורא מראש גורם לחוסר ההתאמה והקושי להתחבר. (בד"כ בסיפור המחבר משחק בקורא משום שהוא מגלה לו את העובדות בתזמון שלו ומנקודות מבט סובייקטיביות, במקרה הזה - הקורא מכיר את העובדות והמחברת משחקת עם הגיבורה בלבד וזה יוצא קצת מגוחך). אוהב את סיפורי התקופה וגם החידושים שבספר מעניינים, אבל משהו לא התחבר לי וחבל כי נראה לי שבאמת היו כל החומרים לסיפור מרגש.

בעיקר בשל הביקורות האחרות שקראתי כאן... הספר מרתק לטעמי, דווקא כן נותן הרבה מידע בכל התחומים שחשובים (ונטען בביקורות אחרות שאינם מפורטים בו). מאד חשוב שהספר נבנה מהרבה ממסמכים ועדויות כדי לתאר את מעשיו של סטאלין ומהם את הלכי רוחו. הרבה יותר טוב מלהמציא סיפור דמיוני על מחשבותיו של סטאלין. יפה גם שהסופר לא מסתיר את נגיעתו האישית לנושא, כך הקורא מודע לסוביקטיביות שלו (שקיימת אצל כל היסטוריון) ואכן מורגשת - לצד מקרים בהם הוא "נסחף" לקביעות סגורות על סמך השערות. אותי זה דחף לחפש ביוגרפיה נוספת של סטאלין כדי להשוות. הקיצוניות של הרוע ואילוף ההמון מעוררות מחשבות על אופיה של האנושות וחולשתם של בני האדם מול המציאות. מעניין שהקוראת שעלתה מאוקראינה שואלת למה לא הודגש חלקו של סטאלים בהפיכת רוסיה מאומה בורה לאומה אינטלקטואלית, דווקא יש התייחסות נרחבת למדיניות הNEP והזגזוגים לכיוון התיעוש ומשמעותם, ועלתה בי השאלה למה זה מה שחשוב לאנשים שהם או אבותיהם חוו את הסבל העצום הזה? (לפי הספר אותו מעבר מאומה של איכרים לאומה מתועשת ומשכילה יותר, עלה במליוני קורבנות ובשנים של משטר פחד וטרור).

הספר מתחיל בסוף, עמוס קינן שדמותו נצרבה בתודעה (לפחות הסובייקטיבית שלי) כאיש לח"י , עיתונאי מחדש ז'אנר ולשון במדור עוזי ושות' (שמעולם לא קראתי), איש שמאל רדיקלי, סופר ואיש דעת, בוהמיין ואף שתיין, תועה בדרכו כאיש זקן שאיבד את זהותו ואת הדרך לביתו. רק כוחו העצמאי של הזיכרון מביא אותו במקרה ובלי דעת אל בית ילדותו. מרגע מכונן זה נפתח הסיפור שמתאר 4 פרקים מתחילת חייו, כשברקע מהדהדות כל הזמן תמונת הסיום והשאלה איך הוא הגיע למצב הזה, ואם תרצו - הניגוד הכי חריף בין חיותו ותודעתו של אדם לבין קמילתו ואובדן עצמיותו. האיש שארבעת פרקי חייו מתוארים בספר מצטייר כאדם קשה, מתוסבך, לא פעם גם בוגדני ורע-לב, ובד"כ אגוצנטרי ועסוק מאד בעצמו. התחושה החזקה של דחייה שדמותו של קינן מעוררת, מלווה בהתעניינות ובאהדה תמוהה של הקורא ושל המספרת שאינה חלק מאירועי הספר, אך כן חלק מחייו של קינן כאשתו 45 שנה. הניגוד הזה מעלה שאלה שמלווה את הקורא בסקרנות לאורך כל הספר - מה יש בו בקינן שמעורר עניין ואהדה? מה יודעת המחברת על הדמות הדוחה של קינן שגרם לה לדבוק בו בחייה? התשובה היא חלק מהחוויה והגילוי שקורים תוך כדי קריאה - אולי הסרוב הייחודי להיכנע, והחיפוש המתמיד אחר משהו חסר לא-ידוע (שאופייני לרבים מאיתנו) שירגיע את סערות הנפש. אולי התחושה שהמצפון של האיש הזה כל כך חזק (בשונה מרובנו) שהוא קובר אותו תחתיו עם ליטרים של אלכוהול מידי יום. ובוודאי דברים אחרים שכל קורא וקוראת ימצאו לעצמם. ולא אמרנו כלום על החיבור לזוגיות של קינן והמחברת שנחשפת מעט בסוף הספר, ושופכת אור ייחודי על השאלה הנצחית - מה זו אהבה? פרקי חייו של קינן הקבילו לפרקים חשובים בהתהוות ישראל. כאשר הסיפור מסופר מנקודת מבטו כאאוטסיידר תמידי, גם תולדות הארץ הזו מסופרים פתאום מנקודת מבט אחרת, לא שגרתית, אולי שולית אבל ללא ספק שונה ומחדשת. הספר אינו קליל לקריאה אבל השאלות המסקרנות שעולות אוחזות בך ומושכות לקריאה רציפה וכמעט בלתי נפסקת. יש קטעים שקשה להניח אותו מהיד אף לא לרגע אחד. מעורר מחשבה - מומלץ בחום. קריאה מהנה!

מאחר שיש כבר הרבה ביקורות אעיר על דבר או שניים האיפיון הלשוני - יש איזה עודף מכוון ב-ש הזיקה עם חוסר במילות יחס , כינויי גוף או הא הידיעה (למשל "בגלל הארגזים.. ש(היא) רוצה לקחת את כולם" עמ' 354). נפוץ מדי בספר, לטעמי. בחיפוש ראשוני בכתבי אבשלום בפרוייקט בן יהודה באינטרנט לא מצאתי דוגמאות דומות לשימוש לשוני זה. גם דמויות לא עבריות משתמשות במאפיין הלשוני החריג שאולי מתאים לעברית בעליה הראשונה, אך לא מתאים לגויים. לא התחברתי לתעלומת הגרפולוגית ולא הצלחתי להבין את תובנותיה המוטעות שיוצרות לכאורה את העניין בעלילה. נראה לי שהניסיון ליצור תעלומה כשהפתרון גלוי וידוע לקורא מראש גורם לחוסר ההתאמה והקושי להתחבר. (בד"כ בסיפור המחבר משחק בקורא משום שהוא מגלה לו את העובדות בתזמון שלו ומנקודות מבט סובייקטיביות, במקרה הזה - הקורא מכיר את העובדות והמחברת משחקת עם הגיבורה בלבד וזה יוצא קצת מגוחך). אוהב את סיפורי התקופה וגם החידושים שבספר מעניינים, אבל משהו לא התחבר לי וחבל כי נראה לי שבאמת היו כל החומרים לסיפור מרגש.

מאחר שיש כבר הרבה ביקורות אעיר על דבר או שניים האיפיון הלשוני - יש איזה עודף מכוון ב-ש הזיקה עם חוסר במילות יחס , כינויי גוף או הא הידיעה (למשל "בגלל הארגזים.. ש(היא) רוצה לקחת את כולם" עמ' 354). נפוץ מדי בספר, לטעמי. בחיפוש ראשוני בכתבי אבשלום בפרוייקט בן יהודה באינטרנט לא מצאתי דוגמאות דומות לשימוש לשוני זה. גם דמויות לא עבריות משתמשות במאפיין הלשוני החריג שאולי מתאים לעברית בעליה הראשונה, אך לא מתאים לגויים. לא התחברתי לתעלומת הגרפולוגית ולא הצלחתי להבין את תובנותיה המוטעות שיוצרות לכאורה את העניין בעלילה. נראה לי שהניסיון ליצור תעלומה כשהפתרון גלוי וידוע לקורא מראש גורם לחוסר ההתאמה והקושי להתחבר. (בד"כ בסיפור המחבר משחק בקורא משום שהוא מגלה לו את העובדות בתזמון שלו ומנקודות מבט סובייקטיביות, במקרה הזה - הקורא מכיר את העובדות והמחברת משחקת עם הגיבורה בלבד וזה יוצא קצת מגוחך). אוהב את סיפורי התקופה וגם החידושים שבספר מעניינים, אבל משהו לא התחבר לי וחבל כי נראה לי שבאמת היו כל החומרים לסיפור מרגש.