לא. פשוט לא.

לא אהבתי את הספר הזה, ממש לא.
קראתי קצת וכבר התחלתי להתעצבן.
לא. הצלחתי. לסיים. אותו.
הספר ממש שיעמם אותי.

דמויות שטחיות מאוד,
עלילה לא ריאליסטית,
דמויות ממש מעצבנות כמו נועה ואיתי,
אני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על תומר,

קראתי מלא ספרים בחיים שלי ורובם היו ממש טובים,
אך זה היה נקודת שבירה.

אמא שלי קנתה לי אותו ואת הספר הבא בסדרה,
בהתחלה התלהבתי (שני ספרים!), התחלתי לקרוא מיד.
הגעתי לעמוד העשירי (?) והתחלתי להתעצבן,
איך מישהו יכול לכתוב ספר כזה... מעצבן? (בשפה נחמדה)

כל אלו שראו את הספר במקרה וחשבו לעצמם 'הו! זה נראה נחמד':
תברחו משם! זה ממש לא נחמד! זה פשוט לא!

יש בספר רמיזות מיניות די בוטות שגרמו לי לפעור את פי.
יש שם את כל מה שרע בחברה שלנו היום- ערסים, פרחות,
ירידות על גאונים וחנונים, הבחור "האידיאלי", כל מה שלא
יכול להיות אמיתי.

אני מביאה לספר הזה כוכב 1.
מצטערת אם פגעתי במישהו.

זבל. הגיע זמן שמישהו יאמר את מה שכולם מפחדים לומר בקול, סדרת הארי פוטר היא פשוט זבל. עלילה בלתי נסבלת של השתלשלות קסמים מעיקה מאבן האווילים ועד חצוצרות המוות.
אם ישנה סטיגמה שצריך לנפץ אז היא את הילד המקולל. שבהחלט הפך לאגדה שרבים מהנהנים את ראשם בחיוב בכל פעם ששומעים את שמה.
אז הנה אני- מנידה את ראשי לשלילה לכל אגדת הקסמים הבדיונית עד כאב הזו.
כמה פעמים אפשר לסלק סוהרסנים? כמה פעמים אפשר להדליק את האור בקצה בשרביט? כמה פעמים אפשר להסתתר תחת גלימת ההיעלמות? כמה פעמים אפשר לחזור להוגוורטס? כמה פעמים אפשר להיעלב ממאלפוי? כמה פעמים אפשר לתפוס את הסניץ'? כמה פעמים אפשר להגיע לרציף תשע ושלושה רבעים ולעלות על האקספרס? כמה פעמים אפשר לקלל את טום רידל? כמה פעמים אפשר לבכות על סיריוס, לילי, ג'יימס, דמבלדור, דובי, עין הזעם מודי וסדריק דיגורי? כמה פעמים אפשר להציל את העולם?
רולינג הגזימה, היא יצרה סדרה נתעבת שלא ממש ראויה לדרמה שיש סביבה. עולם הספרים היה הרבה יותר טהור, מציאותי ומתומצת לולא הוציאה לאור את הדמויות ההזויות שדמיינה במוחה. ארורים תהיו כל אלו שנתנו לזה יד.
-אמר אף אחד אף פעם.

בדיוק סיימתי את אוצרות המוות בפעם השלישית שלי. הדבר הבא שעשיתי אחרי שסגרתי את הספר היה לפתוח את אבן החכמים.
כי כמה פעמים אפשר? התשובה היא בלי סוף. תמיד. לעד. כל זמן שהזמן נמשך. עד האינסוף ומעבר לו.
הארי פוטר היה ותמיד יהיה הרפתקה גאונית, מרתקת וממכרת שמרפא את כל הפגמים שאנחנו בטוחים שיש לנו.
בקריאת הסדרה אפשר בהחלט לשכוח מהחסרונות המציקים שלנו ומחלומות מתוקים שלעולם לא נגשים.

אני לא בוכה מספרים. משירים כן. מספרים לא.
**כמעט כולם התרגשו, בכו והמליצו על ספר זה.
אז קראתי.
הספר פשוט, לא מתוחכם.

~~ יתכנו ספויילרים ~~

לואיזה, כמו הספר, חביבה, קלילה ומשעשעת לפרקים.
בת 27, חסרת הכשרה נכנסת לחייו של ויל, בן 35 המשותק בארבע גפיים, לשמור עליו, להכניס קצת צבע לחייו.
לואיזה, לוקחת על עצמה משימה להזיז (דעתו של) משותק.
ויל, גם הוא משעשע לפרקים, אדיש ללואיזה בתחילה ולאחר מכן מצליח לאתגר את לואיזה למצוא כיוון ועיניין בחיים.
הנכה, המוגבל, הצליח להזיז את לואיזה.
האם לואיזה תצליח להזיז את ויל?
האם למישהו בכלל יש זכות להזיז דעתו של אחר, צלול, ברור ומנומק?

~~ סוף ספויילרים ~~

הספר, כמו לקחו אסופה של משפטים לחיים טובים, משפטים נכונים אולי, משעשעים אולי, מרגשים אולי, ואת אותם משפטים עטפו בסיפור אהבה שכזה.
סיפור אהבה סוחפים אהובים עלי במיוחד.
היה בסדר, אבל לא בכיתי.

~~~

**(ממתינה למחשבות והערת הזיבלון. נא לא לאכזב)