מצחיק, מה יכול להזכיר לך ילדוּת:
ארון ספרים למסירה בספריה, כריכה דהויה מושכת את העין, אותיות כחולות עמוקות:
מעשר ראשון, ישראל אלדד.
ובטח שאני לוקחת, אז מה אם יש בבית, שיהיו שניים, שיהיה לי משלי.
הספר הזה הוא פיסת ילדוּת שלי. נוסטלגיה.
ילדוּת:
לשבת על הברכיים של אבא שמתווכח עם נדב על תש"ב, וצועק: "מסתור זה אומר הפסקת הפעולות! איך אפשר לומר דבר כזה?"
לקרוא לאט, בקצב הנשכח של כיתה ב', להבין רק למחצה (בארגמן, גויסנו לכל החיים, בימים אדומים, גליונות החזית והמעש),
לאמץ גיבורים (עֵלי, מזל, יהושע כהן, פניה רסקין),
לבקש ליום ההולדת ביקור במוזיאון לח"י, בית יאיר (ולקבל)
לדון שעות אם היה צריך להתאחד עם האצ"ל או לא, דיון רלוונטי נורא, אתם יודעים, ההיסטוריה כולה הרי עומדת ומחכה לראות מה נכריע...
ילדוּת:
יושבת שקועה בספר המתפורר קצת וקוראת את אלדד, האידיאולוג של לח"י, קוראת את נשמתו הלוהבת (כי בנפשו הדברים) -
סמבטיון הם קראו לו, הנהר הסוער הפולט אבנים, שאיננו שוקט לעולם (ורק בשבת הוא נח);
קוראת על ימי ההבלגה (איפוק הוא כוח) - על פורעים ערבים ואניות מעפילים טובעות בחוף - והסוכנות מכריזה על יום צום, ואלדד כמעט מתפקע כי מעש צריך, לא הבלגה, אבל הוא צם (כי איך אפשר שלא לצום כשיהודים צמים, איך, כי לִבּוֹ עם כולם, כי אינו יכול אחרת);
על ימי השיתוק והפחד, על יאיר שאבד, על חברים לרעיון שנאסרים או מסגירים את עצמם - אבל הרוח עוד חופשיה ונועזת, ועיקרי התחיה מרחיקים ראות - סולם למלכות ישראל;
על ימי הגבורה והמעש, על פעולות שהצליחו ושנכשלו, על המטרה הנכספת שנעשית פתאום אפשרית: להיות עם חופשי בארצנו;
על ימי בתי המשפט - הנאשמים מאשימים - ומתוך הכלא ומתוך הגבס אלדד כותב וכותב והמִלים עוברות דרך הקירות האטומים ומצלצלות רבות עוצמה מול פני השופטים ולאזני העולם: יהודים זקופי קומה, בארצם שלהם, תובעים עצמאות;
על ימיה הראשונים של המדינה, מהוססת, נאבקת על קיומה, מגבשת דרך, מחפשת כיוון;
על מעשר שני שלא נכתב בדיו, אלא במעשים.
ילדוּת:
קוראת, העיניים בורקות.
קוראת, והלב מאיץ, או מתכווץ ברחמים, בפחד, או מתרחב בגאווה... או שר.
הציניות עוד בחיתוליה, והמודעות הפוליטית נמוכה -
קוראת ומקווה וחרדה והאצבעות מלבינות על הכריכה כשאלדד נופל, נופל, נופל מהקומה השנייה אל הקרקע, האידאולוג שלי, שלא נועד לרוץ או להילחם או לברוח, שכוחו במילותיו; קוראת ודומעת כשאירופה היהודית עולה בעשן, כשחברים לנשק נופלים, כשאלטלנה, כשה' באייר תש"ח וירושלים, איפה ירושלים...; קוראת ומתפללת לסוף הטוב ההוא שלא נכתב עדיין, שצריך להניח את העט והדף כדי לכתוב אותו, כי יש שמתעדים היסטוריה ויש אחרים שיוצרים אותה.
וההזדהות החזקה כל כך עם הלהט, עם האידאלים, עם המעשים...
ילדוּת?
