לכבוד הוא לי לכתוב ביקורת ראשונה לספר המעניין הזה. זהו ספר אוטוביוגרפי של אמלי נותומב, בת לדיפלומטים בלגיים שהוצבו ביפן בשנות השבעים. על אף שמשפחתה עזבה את יפן בהיותה בת חמש לסין ומשם לבנגלדש, לאוס, בורמה וארה"ב, ראתה אמילי ביפן את ביתה. לאחר השיבה של המשפחה לבלגיה, הרגישה אמילי בת ה- 17 זרה במולדתה כמו בכל ארץ אחרת והחליטה לחזור ליפן, אליה התגעגעה והאדירה במחשבותיה. משום שנותומב ידעה את השפה היפנ

אמלי נותומב היא ביתם של זוג דיפלומטים בלגיים, מגיל שנתיים ועד גיל שש חייתה ביפן ולמדה את השפה. לאחר מכן חייתה עם הוריה במדינות שונות בעולם. בגיל 17 הגיעה בפעם הראשונה לגור בבלגיה.למרות מוצאה הבלגי היא חשה זרה בבריסל. למדה ספרות בבריסל ולאחר למודיה חזרה שוב ליפן.
עבדה בחברה יפנית גדולה, אך לא הצליחה להשתלב שם ולאחר שנה חזרה לאירופה.
ספר זה הוא אוטוביוגרפיה המתארת תקופה זו של שנה בה עבדה בחברת הענ

כבוד ורעדה
הספר מתמקד במעמדה של האישה בחברה היפנית בכלל ובמקום עבודה בפרט.
ההיררכיה המובנית של מנהל מעל למנהל מעל למנהל וכן הלאה.
אמלי הגיבורה- הסופרת מלגלגת בחן רב על החברה היפנית המסודרת המאורגנת לעילא ולעילא
הדקדקנית וקפדנית להפליא.
חברה המסויגת ואפילו עוינת לזרים הגרים בתוכה ומנסים להשתלב בה.
לא משנה עד כמה שהם מחקים את תרבות המערב בתחומים שונים מצד אחד, מצד שני הם מלגלגים על אנשי המערב

שוב לקחתי את ההמלצה של הספרנית אבל רק בהבטחה שהספר לא ייספר במנין הספרים הרגיל להשאלה ואכן כך קיבלתיו. שם הספר הזכיר לי שם של ספר אלמותי הלוא הוא סיפרו של הפילוסוף סרן קירקגור - חיל ורעדה. אפשר לנסות לקשור בין השניים אך יהיה זה קשר מאולץ ואקראי למדי. הספר דן בתרבות היפנית ובמיוחד בעולם העבודה היפני. בכללי- הספר לא מומלץ לא לאוהבי התרבות היפנים וגם לא לשונאיה (כמוני). לאנשים אוהבי תרבות יפן יראה הס

באופן אישי אני לא מחסידי פראצט אך הרעיון מאחרי הספר הקסים אותי: למוות פשוט נימאס מהתפקיד שלו והוא מחליט להליף מקצוע, מוות לוקח את כלי העבודה היחיד שברשותו המגל ועובר לחקלאות.... לא מגניב? בפועל הרעיון יותר נחמד מהביצוע אבל ספר חמוד