“# פעם, מזמן, קראתי את "שירת הסירנה" ונהניתי מאד. בעיקר מהכתיבה הנון-שלנטית השנונה ומחוסר היומרנות לכתוב ספרות גדולה. כל מה שאני זוכרת ממנו הוא בגדים שצריך לנקות בניקוי יבש, וכתיבה בגוף ראשון. אחר כך קראתי את גברת ורבורג, בו נהניתי מהאיזכורים החביבים של תל-אביב של שנות השבעים המשמימות. הסיפור, שחלק מקוראיו חשבו שהוא משעמם, היה מקסים בעיני. אני זוכרת את הפורד אסקורט שהבעל לא יאפשר לאשתו לנהוג בה, אותה הוא יצחצח בימי שישי עם צינור מים, מכנסיים עד הברך והכרס בחוץ ויסבול מפוסט טראומה אם מישהו יחשוב שאולי הוא יסכים לשטוף ריצפה בבית. או כלים חו"ח. לא מזמן היתה פה ביקורת חיננית של א. סלע על הספר הזה, שהזכירה לי את הסופרת וסיקרנה לגבי הספר (תודה רבה!) והנה מספר ימים אחרי הביקורת ההיא עברתי ליד הספסל ו- voilà, הספר מחכה רק לי. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי אסנת שטיבל, שהיא צלמת מסחרית בת 30, שהזכרונות המרירים מבית הספר התיכון (ליידי דייויס למתעניינים...) אינם מרפים ממנה גם שנים מאז השתחררה ממנו. בית הספר גם הוא אינו מרפה ממנה: היא גרה בקרבתו, חבריה הטובים מאז הם חבריה היום. עדיין היא בת 17 חסרת-ערך, דחוייה ועלובה, גם 13 שנים אחרי אותו גיל. הסיפור כולל תעלומה, יותר שטותית ומופרכת אפילו מספרי מתח לא מצטיינים בדרך כלל. היא לא מעניינת במיוחד ולא מותחת בכלל. מטרת התעלומה היא לאפשר היכרות טובה יותר עם אסנת שטיבל (היא הסופרת? בכל מקרה הוא כתוב בגוף ראשון ובהרבה אמינות) ופתרונה האווילי אינו יותר מחווייה לא כל כך מעניינת שעברה על המספרת. לא נראה לי שכדאי ללינור להמשיך בכיוון כתיבת מתח כלשהו. הדירוג של הספר 3.5 כוכבים, עוגל כלפי מטה בגלל סיפור התעלומה העלוב. יש בסיפור מידה מסויימת של אנכרוניזם. הוא פורסם ב 1993, יש בו טלפון קווי, שצריך לחכות לידו לשיחה, קלטות ומכשיר וידאו, מזכירה אלקטרונית, "עקוב אחרי"... הסיפור כמו שסופר לא יכול היה להתקיים היום. תל-אביב של אותן שנים אינה העיר היקרה בעולם (חכו עוד עשרים שנה לפלא הזה). יש בו תיאורים קצת מעליבים של פלורנטין, שהיום היא בעלת עתיד נדלני מבטיח, המתוארת כשכונה מוזנחת (זה כנראה היה נכון) שמפחיד להסתובב בה ברחוב בחושך (סכנה בעיני המתבונן, נראה לי). אין בספר הזה שום יומרה להיות ספרות עילית, שום מגמה של הגיגים ופילוסופיה (או פסיכולוגיה) בשקל. אלה שמחשבים את סך הספרים שנותר להם לקרוא עד יום מותם – יוותרו עליו, כמובן. הוא לא מוסיף משקל לעגלה והבנאדם צריך להספיק לסיים את החשובים בספרים לפני מותו ולעשות וי. אבל אלה ש"בידור" אינו מילה גסה עבורם, אלה שנהנים מקריאת סתם ספרים שמשעשעים אותם גם אם לא יוסיפו דבר לתדמיתם - יוכלו להשתעשע קצת עם הספר הזה, שאינו מתייחס לעצמו ברצינות למרות שחוויות נעורים קשות הן די רציניות, נראה לי.”

“הקושי העיקרי עם הספר זה שמי שנולד באמצע שנות ה90 וצפונה יתקשה להבין את מה שהולך שם העלילה מתרחשת ב"ימי הביניים", קרי תחילת שנות ה90 - תקופה מודרנית לכאורה, אבל רחוקה שנות אור מימינו אנו ותקופה קצרה לפני שחל מהפך טכנולוגי משמעותי מי שנולד לתוך תקופת האינטרנט והסמארטפונים יתקשה להתחבר לעלילה שמתרחשת בתקופה בה מזכירה אלקטרונית והעברת שיחות זה שיא הטכנולוגיה, ומצלמת וידאו וקלטות נחשבות לכלי משמעותי שיכול לשנות חיים של אנשים. אסנת שטיבל, גיבורת הסיפור, היא דמות מעניינת אבל לי לפחות היה קשה להזדהות איתה ולהבין אותה - העלילה כוללת הבהרה שהיא עדיין סוחבת את טראומות הנעורים שלה וחיה בצל הנערה האנורקטית והשקופה שהייתה, גם כשאנשים סביבה מעניקים לה פידבקים חיוביים ומביעים הערכה כלפיה גיבורי המשנה כוללים את שני החברים הטובים שלה מהתיכון שנשארו איתה עד היום - נער דחוי ומלכת השכבה, נשמע כמו צירוף דיי מוזר, כשאסנת ממשיכה לתאר איך במשולש הזה מלכת הכיתה ממשיכה להתנהג כמו כזאת ולדרוך על מי שחושבים שהם חברים שלה, שמבחינתם מאפשרים לה את זה אפילו שביניהם מדברים על כך שהיא פוגעת בהם עוד גיבורי משנה כוללים חבורה ששירתו ביחד בצבא ונשארו בקשר הדוק גם בגיל 30+, אפילו הדוק מדי באופן לא ריאלי ולא הגיוני בעליל, כשכל אחד מהפרטים מוצג כאדם חיובי אבל העלילה והקווים המחברים לא הייו תופסים אפילו בסיטקום אמריקאי העלילה מותחת ברגעים מסוימים, יש רגעים שמורגשת סגירה של סיבוכים שקרו לפני כן ובגדול יש סוג של סוף טוב - אבל לא הכי מובן מה אני מנסה להגיד? שווה קריאה, אבל קחו בחשבון שתצאו מבולבלים וגם קצת מתוסכלים, במיוחד אם אתם מאלו שנוטים לנסות להבין את הדמויות ו/או להזדהות איתן”

“ספר ביזארי אבל מעניין, מצחיק וכיפי לקריאה. לכל דמות יש שריטה משלה, העלילה מותחת ומעניינת ובין לבין לעירית לינור, כמו בכל הספרים שלה, יש הערות שנונות על הדמויות.”

“אני זוכר ילד אחד בספריית בית הספר מנופף בספר הזה וקורא בקול "רק מהכריכה הזאת בא לי לקרוא!" חבל שזה הרושם הראשוני, שכן כידוע אין צ'אנס שני לעשות רושם ראשוני. אבל למי שאינו עבד לרשמים ראשוניים ויכול להמשיך הלאה ללא משוא פנים - ממתינה חוויית קריאה מיוחדת. את הקול הייחודי של עירית לינור כבר למדנו להכיר, הקול העצמאי, החוצפן, הבלתי-מתייפייף ושובר המוסכמות שכל כך אהבנו ב"שירת הסירנה" ובימי הטור של לינור ב"הארץ". בשנים שחלפו מאז ש"שתי שלגיות" יצא לאור, הקול הזה כבר הפך למיינסטרים, אומץ וננקט על ידי אין ספור כותבות ויוצרות ולכן כנראה שהיום כבר קשה להעריך אותו באותה מידה. אסנת שטיבל היא צלמת תל אביבית צעירה, ולמרות שהסיפור המסופר מפיה עשוי ללמד על אישה עצמאית ותקיפה עם ראייה עולם צינית ומפוכחת - לא כך הסביבה שלה רואה אותה. שאר העולם רואה בחורה עכברונית, נחבאת אל הכלים, בעלת דימוי עצמי נמוך; כל הדברים שאסנת סוחבת כמו תרמיל רגשי מימי התיכון שלה, בהם היתה הילדה הדחויה והאנורקטית הכרוכה אחרי מלכת הכיתה ומאוהבת בסתר באחד הנערים המקובלים. היא מעולם לא התגברה על הטראומה של ימי התיכון. אסנת בסך הכול עשתה את עבודתה כשנשלחה לצלם תמונות לכתבה על משפחת תעשיינים עשירה משועי-הארץ, ולא תיארה לעצמה שזה יוביל אותה לסגירת מעגל ולהתעמתות עם כל המטען הזה. לאט לאט היא מגלה שהמשפחה הזאת קשורה לעבר שלה; אבל לפני כן היא תגלה סודות אפלים מאחורי החזות המשפחתית המושלמת, מאבקי כוחות פנימיים וסטיות שהולכות לעומק ולרוחב. סודות שרק ילכו ויתרחבו, ויגיעו לשיאן ברצח של אחד מבני המשפחה. ב"שתי שלגיות", עירית לינור בחרה להלביש את הקול שלה הפעם במבנה של סיפור מתח; עלילת רצח שבמרכזה עומדת "המשפחה המעוותת", קונספט ידוע ומוכר בספרות המתח שמאחוריו עומדות מיתולוגיות העולם. אבל לראות בסיפור זה עלילת רצח פשוטה תהיה טעות. זה, כאמור, אחד מהספרים האלה שבהם קולה של הסופרת מאפיל על הנרטיב עצמו, והעיקר הוא לא סדר ההתרחשויות או מבנה העלילה. זה לא ספר על רצח במובנו הביולוגי, אלא על החור בעולם שמשאיר רצח; החור בעבר של הגיבורה. ספר על סגירת מעגל, על סיפורה של הילדה הדחויה והחלום שלה להפוך לנסיכה כמו שלגיה. או, כמו שהמשורר רוני סומק קרא לזה – "נקמתו של הילד המגמגם". חייבים לומר מילה על בחירת הכריכה. אולי זה משהו שנועד לסנן קוראים ביקורתיים? לא ברור. אבל למען הסר ספק, זו לא המשמעות של הכותרת "שתי שלגיות", זה רפרנס הרבה יותר עמוק שיתברר רק בסוף הספר.”

“# פעם, מזמן, קראתי את "שירת הסירנה" ונהניתי מאד. בעיקר מהכתיבה הנון-שלנטית השנונה ומחוסר היומרנות לכתוב ספרות גדולה. כל מה שאני זוכרת ממנו הוא בגדים שצריך לנקות בניקוי יבש, וכתיבה בגוף ראשון. אחר כך קראתי את גברת ורבורג, בו נהניתי מהאיזכורים החביבים של תל-אביב של שנות השבעים המשמימות. הסיפור, שחלק מקוראיו חשבו שהוא משעמם, היה מקסים בעיני. אני זוכרת את הפורד אסקורט שהבעל לא יאפשר לאשתו לנהוג בה, אותה הוא יצחצח בימי שישי עם צינור מים, מכנסיים עד הברך והכרס בחוץ ויסבול מפוסט טראומה אם מישהו יחשוב שאולי הוא יסכים לשטוף ריצפה בבית. או כלים חו"ח. לא מזמן היתה פה ביקורת חיננית של א. סלע על הספר הזה, שהזכירה לי את הסופרת וסיקרנה לגבי הספר (תודה רבה!) והנה מספר ימים אחרי הביקורת ההיא עברתי ליד הספסל ו- voilà, הספר מחכה רק לי. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי אסנת שטיבל, שהיא צלמת מסחרית בת 30, שהזכרונות המרירים מבית הספר התיכון (ליידי דייויס למתעניינים...) אינם מרפים ממנה גם שנים מאז השתחררה ממנו. בית הספר גם הוא אינו מרפה ממנה: היא גרה בקרבתו, חבריה הטובים מאז הם חבריה היום. עדיין היא בת 17 חסרת-ערך, דחוייה ועלובה, גם 13 שנים אחרי אותו גיל. הסיפור כולל תעלומה, יותר שטותית ומופרכת אפילו מספרי מתח לא מצטיינים בדרך כלל. היא לא מעניינת במיוחד ולא מותחת בכלל. מטרת התעלומה היא לאפשר היכרות טובה יותר עם אסנת שטיבל (היא הסופרת? בכל מקרה הוא כתוב בגוף ראשון ובהרבה אמינות) ופתרונה האווילי אינו יותר מחווייה לא כל כך מעניינת שעברה על המספרת. לא נראה לי שכדאי ללינור להמשיך בכיוון כתיבת מתח כלשהו. הדירוג של הספר 3.5 כוכבים, עוגל כלפי מטה בגלל סיפור התעלומה העלוב. יש בסיפור מידה מסויימת של אנכרוניזם. הוא פורסם ב 1993, יש בו טלפון קווי, שצריך לחכות לידו לשיחה, קלטות ומכשיר וידאו, מזכירה אלקטרונית, "עקוב אחרי"... הסיפור כמו שסופר לא יכול היה להתקיים היום. תל-אביב של אותן שנים אינה העיר היקרה בעולם (חכו עוד עשרים שנה לפלא הזה). יש בו תיאורים קצת מעליבים של פלורנטין, שהיום היא בעלת עתיד נדלני מבטיח, המתוארת כשכונה מוזנחת (זה כנראה היה נכון) שמפחיד להסתובב בה ברחוב בחושך (סכנה בעיני המתבונן, נראה לי). אין בספר הזה שום יומרה להיות ספרות עילית, שום מגמה של הגיגים ופילוסופיה (או פסיכולוגיה) בשקל. אלה שמחשבים את סך הספרים שנותר להם לקרוא עד יום מותם – יוותרו עליו, כמובן. הוא לא מוסיף משקל לעגלה והבנאדם צריך להספיק לסיים את החשובים בספרים לפני מותו ולעשות וי. אבל אלה ש"בידור" אינו מילה גסה עבורם, אלה שנהנים מקריאת סתם ספרים שמשעשעים אותם גם אם לא יוסיפו דבר לתדמיתם - יוכלו להשתעשע קצת עם הספר הזה, שאינו מתייחס לעצמו ברצינות למרות שחוויות נעורים קשות הן די רציניות, נראה לי.”

“הקושי העיקרי עם הספר זה שמי שנולד באמצע שנות ה90 וצפונה יתקשה להבין את מה שהולך שם העלילה מתרחשת ב"ימי הביניים", קרי תחילת שנות ה90 - תקופה מודרנית לכאורה, אבל רחוקה שנות אור מימינו אנו ותקופה קצרה לפני שחל מהפך טכנולוגי משמעותי מי שנולד לתוך תקופת האינטרנט והסמארטפונים יתקשה להתחבר לעלילה שמתרחשת בתקופה בה מזכירה אלקטרונית והעברת שיחות זה שיא הטכנולוגיה, ומצלמת וידאו וקלטות נחשבות לכלי משמעותי שיכול לשנות חיים של אנשים. אסנת שטיבל, גיבורת הסיפור, היא דמות מעניינת אבל לי לפחות היה קשה להזדהות איתה ולהבין אותה - העלילה כוללת הבהרה שהיא עדיין סוחבת את טראומות הנעורים שלה וחיה בצל הנערה האנורקטית והשקופה שהייתה, גם כשאנשים סביבה מעניקים לה פידבקים חיוביים ומביעים הערכה כלפיה גיבורי המשנה כוללים את שני החברים הטובים שלה מהתיכון שנשארו איתה עד היום - נער דחוי ומלכת השכבה, נשמע כמו צירוף דיי מוזר, כשאסנת ממשיכה לתאר איך במשולש הזה מלכת הכיתה ממשיכה להתנהג כמו כזאת ולדרוך על מי שחושבים שהם חברים שלה, שמבחינתם מאפשרים לה את זה אפילו שביניהם מדברים על כך שהיא פוגעת בהם עוד גיבורי משנה כוללים חבורה ששירתו ביחד בצבא ונשארו בקשר הדוק גם בגיל 30+, אפילו הדוק מדי באופן לא ריאלי ולא הגיוני בעליל, כשכל אחד מהפרטים מוצג כאדם חיובי אבל העלילה והקווים המחברים לא הייו תופסים אפילו בסיטקום אמריקאי העלילה מותחת ברגעים מסוימים, יש רגעים שמורגשת סגירה של סיבוכים שקרו לפני כן ובגדול יש סוג של סוף טוב - אבל לא הכי מובן מה אני מנסה להגיד? שווה קריאה, אבל קחו בחשבון שתצאו מבולבלים וגם קצת מתוסכלים, במיוחד אם אתם מאלו שנוטים לנסות להבין את הדמויות ו/או להזדהות איתן”

“ספר ביזארי אבל מעניין, מצחיק וכיפי לקריאה. לכל דמות יש שריטה משלה, העלילה מותחת ומעניינת ובין לבין לעירית לינור, כמו בכל הספרים שלה, יש הערות שנונות על הדמויות.”

“אני זוכר ילד אחד בספריית בית הספר מנופף בספר הזה וקורא בקול "רק מהכריכה הזאת בא לי לקרוא!" חבל שזה הרושם הראשוני, שכן כידוע אין צ'אנס שני לעשות רושם ראשוני. אבל למי שאינו עבד לרשמים ראשוניים ויכול להמשיך הלאה ללא משוא פנים - ממתינה חוויית קריאה מיוחדת. את הקול הייחודי של עירית לינור כבר למדנו להכיר, הקול העצמאי, החוצפן, הבלתי-מתייפייף ושובר המוסכמות שכל כך אהבנו ב"שירת הסירנה" ובימי הטור של לינור ב"הארץ". בשנים שחלפו מאז ש"שתי שלגיות" יצא לאור, הקול הזה כבר הפך למיינסטרים, אומץ וננקט על ידי אין ספור כותבות ויוצרות ולכן כנראה שהיום כבר קשה להעריך אותו באותה מידה. אסנת שטיבל היא צלמת תל אביבית צעירה, ולמרות שהסיפור המסופר מפיה עשוי ללמד על אישה עצמאית ותקיפה עם ראייה עולם צינית ומפוכחת - לא כך הסביבה שלה רואה אותה. שאר העולם רואה בחורה עכברונית, נחבאת אל הכלים, בעלת דימוי עצמי נמוך; כל הדברים שאסנת סוחבת כמו תרמיל רגשי מימי התיכון שלה, בהם היתה הילדה הדחויה והאנורקטית הכרוכה אחרי מלכת הכיתה ומאוהבת בסתר באחד הנערים המקובלים. היא מעולם לא התגברה על הטראומה של ימי התיכון. אסנת בסך הכול עשתה את עבודתה כשנשלחה לצלם תמונות לכתבה על משפחת תעשיינים עשירה משועי-הארץ, ולא תיארה לעצמה שזה יוביל אותה לסגירת מעגל ולהתעמתות עם כל המטען הזה. לאט לאט היא מגלה שהמשפחה הזאת קשורה לעבר שלה; אבל לפני כן היא תגלה סודות אפלים מאחורי החזות המשפחתית המושלמת, מאבקי כוחות פנימיים וסטיות שהולכות לעומק ולרוחב. סודות שרק ילכו ויתרחבו, ויגיעו לשיאן ברצח של אחד מבני המשפחה. ב"שתי שלגיות", עירית לינור בחרה להלביש את הקול שלה הפעם במבנה של סיפור מתח; עלילת רצח שבמרכזה עומדת "המשפחה המעוותת", קונספט ידוע ומוכר בספרות המתח שמאחוריו עומדות מיתולוגיות העולם. אבל לראות בסיפור זה עלילת רצח פשוטה תהיה טעות. זה, כאמור, אחד מהספרים האלה שבהם קולה של הסופרת מאפיל על הנרטיב עצמו, והעיקר הוא לא סדר ההתרחשויות או מבנה העלילה. זה לא ספר על רצח במובנו הביולוגי, אלא על החור בעולם שמשאיר רצח; החור בעבר של הגיבורה. ספר על סגירת מעגל, על סיפורה של הילדה הדחויה והחלום שלה להפוך לנסיכה כמו שלגיה. או, כמו שהמשורר רוני סומק קרא לזה – "נקמתו של הילד המגמגם". חייבים לומר מילה על בחירת הכריכה. אולי זה משהו שנועד לסנן קוראים ביקורתיים? לא ברור. אבל למען הסר ספק, זו לא המשמעות של הכותרת "שתי שלגיות", זה רפרנס הרבה יותר עמוק שיתברר רק בסוף הספר.”