אתמול השגחתי בבחינות פנימיות בבית ספר תיכון ברעננה במקצוע הספרות.
במסגרת המבחן יצא לי לשוחח עם תלמידים שנדרשו להכתבה של דבריהם. ובתוך כך חשתי את הבחינה יחד עם הנבחן.
משהו הפריע והציק לי כל סוף השבוע.
במקביל קראתי את הספר בעל הכותרת "דליה רביקוביץ בחיים ובספרות". ואז נפל האסימון.
בבחינה שאלו על : מטפורות, מנגנוני הקבלה וניגוד ועוד שאלות חשובות כאלו עד לפריחה סופית של נשמת השיר או הסיפור.
היום כשפתחתי בעמוד 183 בספר, פגשתי בכותרת הפרק הבאה:"בטנת "הבגד" דרמה של אינטראטקסטואליות ואינטרטקסטואליות".
עכשיו הבנתי למה מטרת חקר הספרות היא להרוג את הספרות.
אולי כל אוהב ספרות צריך להישמר מללמוד ולגעת במחקר כזה.
תארו לכם את דליה רביקוביץ היתה אומרת לעצמה:" את הפרק הבא אני אכתוב אינטרטקסטואלי במטמורפוזה אינדיבידואלית", האם אתם חושבים כי היינו מקבלים את הסיפורים והשירים המיוחדים של המשוררת /סופרת?
אני מבין כי המוטו של חקר הספרות הוא "כמה שיותר פלצני זה יותר חכם".
ולבסוף שאלתי את עצמי: "למה גם בבחינה וגם בספר אין ביטוי לשאלה הבסיסית: האם אהבת את היצירה? האם דברה אליך? ואיזה רגשות היא עוררה בך?".
והמורה צריך להיות מוכן לקבל גם תשובה :"נרדמתי באמצע".
בקיצור, ספר זה הוא מחקר בספרות.
שלא כמו בספר "ארול אחד" על שירתו של מאיר אריאל, ששם יש המון לחלוחית וחסר קצת מבט חיצוני, כאן ניטלה ועוקרה הדמות דליה רביקוביץ לטובת ניתוח מעמיק של השירים .
למרות האמור לעיל, יש פרקים וקטעים בספר המביאים את רוחה של המשוררת.
לדוגמה : בתחילת הספר מובאים שניים משיריה הראשונים "כתמי אור", ו "מוות באור" שמאירים יסודות מיסטיים בנפשה של רביקוביץ ונגיעה במוות.
אולי כתוצאה ממגבלות ידיעותיו של כותב הספר, אין כאן ניתוח של המרכיב הקבלי או הנפשי של המשוררת , אלא מיד השתפכות השוואתית עם שירתו של זך או לאה גולדברג, משהו בבחינת הרחקת עדות.
המלצתי היא לאלו שאין נפשם להבין בין אינטר.. אינטרא.., פשוט לקנות ספר של רביקוביץ ולהתענג על יצירותיה.
ולאלו הלומדים ספרות אסיים בבדיחה על זה שהגיע במפתיע הביתה ומוצא את חברו בסיטואציה מיוחדת עם אשתו. ואז הוא אומר: "מילא אני מוכרח , אבל למה אתה כאן?"


















