הביקורת נכתבה ביום שבת, 8 בנובמבר, 2008
ע"י יעל
ע"י יעל
רעיה כגן שרדה את אושוויץ בה היתה למעלה מ- 3 שנים!
הספר נכתב כיומן אך הוא עדות מהזכרון, כפי שהיא כותבת, בשנת 1947. העברית מיושנת, וזה מוסיף מימד של אוטנטיות למסמך המדהים הזה.
"התמזל מזלה" של רעיה והיא קיבלה תפקיד פקידותי במערך התיעוד המפלצתי אותו הקפידו הגרמנים לקיים. זו עדות מיד ראשונה על מערכות יחסים בין אסירים יהודים ללא יהודים, קאפו למיניהם ואנשי ס.ס., האדם השורד ומחפש אחיזה בחיים בכל מצב ואישיותו של האדם המתגלית גם במקומות הקשים והנוראיים ביותר. הרשים אותי במיוחד יחסה של רעיה לחברותיה הרבות ויחסים אלו הם שעזרו לה לשרוד את הגרוע מהתופת. חיי היום יום בצל המשרפות.
קורא אחד אהב את הביקורת
1 הקוראים שאהבו את הביקורת