ביקורת ספרותית על קבצנים וגאים מאת אלבר קוסרי
ספר מעולה

---

רומן קצר זה מגולל את סיפורן של שלוש דמויות ססגוניות שבחרו, לכאורה, בחיים של דלות, עוני וקיבוץ נדבות בפיכחון עיניים וברצון שלם.
זהו רומן המשרטט עולם חי ובהיר, העלילה והיחסים בין הדמויות יש בהם בכדי להעלות תהיות ושאלות שרלוונטיות גם במציאות החברתית של ימינו. דבר זה הופך אותו לרומן ששרד את מבחן הזמן ובכך שווה קריאה לטעמי.

ניתן אף לטעון שזהו רומן פילוסופי, שמעמיד שתי תפיסות עולם זו מול זו, מתוך הזדהות עם אחת מהן, אותה הוא מנסה לבסס ולצייר במלוא עוזה ועומקה - תפיסת "הקבצנים הגאים" - המעלה על נס את הדלות החומרית והבטלה המעשית שהן הן מביאות לשחרורו של האדם ולשלוותו.

קוסרי מעמיד את מה שהוא לדידו האומללות שלכאורה - המחסור החומרי, לעומת מה שהוא לדידו המקור לאומללות האמתית, הרוחנית והנפשית - הרדיפה אחר אידאל שווא, הלחץ שבמרדף אחר מטרות ללא תוחלת, חיי הקדמה המערביים, ההתמסרות לערכיהם ולאורח החיים הבורגני.

עלילת הרומן מתרחשת בקהיר של שנות החמישים ומציגה מציאות חברתית מרובדת ומעמדית. המספר מבחין בחדות בין שני מרחבי התרחשות. מחד עומדת העיר האירופאית העשירה והמטופחת ובה ציבור משכיל. מאידך, העיר "הילידית" הענייה, המוזנחת שאוכלוסייתה נבערת וקצב העניינים בה איטי ולאה. בעיר האירופאית שולטים הסדר והשררה. בעירי הילידית שולט העוני ולכן נורמות החיים הפשוטים שולטות בו, לשררה, היינו לשלטון ולמשטרה, אין כוח בה מכיוון שלתושביה אין מה להפסיד, לא כסף, לא קורת גג ואף לא כבוד מהוגן לכאורה.

פילוסופית החיים של גוהאר היא התנגדות לסדר העולמי הבורגני ולמשטר הדכאני על ידי אי שיתוף פעולה פאסיבי וקיצוני והפגנת בוז עמוק לערכים ככסף, הצלחה, עשייה או שררה. לדידו ישנה דיכוטומיה בין ההיגיון הפשוט של דלת העם לבין ההונאה של מהממשלה, האקדמיה והקדמה שמאלצות את האדם להאמין בהגדרות שרירותיות כגבולות מדינתיים או חוקי המדינה.

גוהאר הוא פרופ' לשעבר, קבצן ובטלן. בראשית הרומן הוא רוצח זונה צעירה מתוך "קריז" לסמים שמטשטש את תודעתו. גהואר חיי אורח חיים אנארכיסטי ומפוכח מאשליות שהדגש בו הוא על היחסים האישיים הבלתי אמצעיים. לכאורה זהו אורח חיים כמעט "זני" שמתנער מכל מחשבה על העתיד ומתערטל מן האמונה בכל "אשליה" מדומיינת כמו כסף, כבוד או שאיפה להצלחה.

יחד עם זאת הוא מכור לשימוש בחשיש ואין להתעלם מן העובדה המכרעת שבמרכז הרומן עומד העיסוק בפשע שביצע – רצח נטול סיבה של זונה-נערה צעירה על לא עוול בכפה. כאמור ללא כוונת מכוון.

גוהאר מתיימר להיות הומניסט אך באופן פרדוכסלי העלילה נסובה סביב מעשה הרצח שביצע. מה עוד שיותר משגוהאר חש צער או בושה על מותה של ערנבה אותה רצח הוא חש צער על כך שנקט באלימות, דבר שלא מתיישב עם תפיסת העולם שסיגל לעצמו. כך שבמידה מסוימת על אף כל הסממנים החיצוניים הוא נותר אינטלקטואל במגדל השן – שמייסר עצמו יותר על אי-הקוהרנטיות התיאורטית שבתפיסת עולמו מאשר בייסורי מצפון בלתי אמצעיים מתוך אמפתיה לסבלו של האחר העומד לנגד עיניו. האם גוהאר הוא, אם כן, הומניסט המסתפק במועט או רוצח חסר חמלה המתהדר באצטלה לא לו?

כמו כן, גוהאר מתיימר להיות אופטימיסט, מושג שהוא מזכיר במספר הזדמנויות. האופטימיזם שלו בא לידי ביטוי בכך שהוא מסרב להכיר באומללות או לסבול ממנה. נהפוכו, הוא סבור שחיים בעוני ובחוסר כל הם חיי שלווה.

מלבד החן שבדמויותיו של קוסרי וכתיבתו הצבעונית והחיה, מציע הרומן תהיה והרהור בעוד מספר שאלות אותן הוא פותר רק לכאורה. למעשה הוא מותיר את הקורא המעמיק עם לא מעט סימני שאלה ערכיים וקיומיים - ובכך סגולתו של הספר.

» ביקורות נוספות של omripoll
» ביקורות נוספות על קבצנים וגאים