ספרו הראשון האפר של אנג'לה היה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי - חוויה מטלטלת , ספר חזק שנצרב היטב בזכרוני. הסופר מתאר את תלאות ילדותו בחיק משפחתו המפורקת והאומללה , את האב שנטש את משפחתו לטובת התמכרותו לשתייה ובכך דן אותה לחיי עוני וסבל , ומן הסתם חזקות הן יותר מהתלאות הקשות שעבר בבגרותו. סבלו של ילד הנאבק על פרוסת לחם מטוגן , או פיסת בשר ,החולם על ארוחה ומיטה חמה מרטיט הרבה יותר מסבלו של בחור צעיר המתקשה להתאקלם בניו יורק הגדולה .בספר ככה זה הסופר מתאר לפרטי פרטים את קשיי הקיום היומיומיים ולמעשה מתאר את מאבק הישרדותו מרגע הגיעו לניו יורק , רזה, חולה עיניים בהיותו איש ניקיון בצוות בית מלון דרך עבודות מזדמנות וקשות ברציפים , לימודיו בקולג',שהסבו לו גאווה רבה למרות שלא למד מעולם בתיכון, ועד להיותו מורה מחליף ולבסוף מורה קבוע - מקצוע ,שזימן לו התמודדויות לא פשוטות עם תלמידים מאתגרים וחוויות קשות. הכול כתוב בסגנון כה פשוט ,קולח ובהיר באופן שקל להתחבר ולהזדהות עם כל מה שעבר עליו ברגעים טובים ופחות טובים. אחד הקטעים המרגשים ביותר בספר מופיע בעמוד 343 שבו הסופר מספר על אמו ועל בדידותה שהביאה אותה לשבת על ספסל רחוב ולמצוא נחמה בשיחה עם אחת מחסרי הבית הלבושה בלויים המחטטת באשפה ואמו הזמינה אותה לארוחה טובה ולאמבטיה חמה בביתה ...
והקטע שגרם לי להזיל דמעה הוא מה שהסופר עצמו כותב על אמו:
"... אני יודע שלא היין ששתיתי בארוחת ערב הוא שגרם לי להתקף חרטה. הייתה זו המחשבה על אמי שהייתה כל כך בודדה שהצטרכה לשבת על ספסל רחוב, כל כך בודדה, שהתגעגעה לחברת אשה חסרת בית עם שקיות. אפילו בימים הרעים בלימריק, תמיד הייתה לה יד פתוחה ודלת פתוחה ולמה לא אוכל להיות כזה כלפיה?..."

ספר מצויין.
מומלץ במיוחד למי שאהב את הספר "האפר של אנג'לה".
גם הפעם פרנק מק'קורט כותב בצורה פשוטה ומעניינת את סיפור חייו המרגש.
קראתי בעניין רב את קורותיו וקורות משפחתו ואני כבר בדרכי
לספרו הבא "המורה" בתקווה להמשך הנאה מופלאה.
הספר משתף את הקוראים גם באופי חיי המהגרים בארה"ב, כפי שבספר "האפר של אנג'לה" למדנו על חייהם הקשים של תושבי אירלנד העניים ועל אורחות חייהם סביב הדת...מעניין מאוד.

כמובן אחרי שקראתי את האפר של אנג"לה ,
שהוא ספר גדול, החלטתי לקרוא את הספר הנ"ל.
שהוא למעשה סיפור חייו של בנה של אנג"לה הבכור.
תחילת הספר הייתה סוחפת ומקסימה,ופתאום אחרי איזה
מאה דפים הרגשתי שהספר הולך ונמרח,אבל המשכתי לקרוא,
עד הסוף ובכלל לא הצטערתי.

יצירת מופת נוספת של הסופר המקסים הזה, אך עם קצת יותר אופטימיות (שלי בראש. של הסופר - האופטימיות תמיד שם)