ביקורת ספרותית על הקו האדום מאת ג'יימס ג'ונס
ספר מעולה

---

"כעבור ארבע שעות חזרו עם הרוג אחד, שני פצועים ופנים שהזקינו בעשרים שנה" (עמ׳ 422).

הספר "הקו האדום" מאת ג׳יימס ג׳ונס (הוצאת זמורה ביתן, 2001) מתאר את נתיב הקרבות של פלוגה ג׳, פלוגה בדיונית בחטיבה בדיונית של חיל רגלים בצבא ארצות הברית במערכה על האי גואדלקאנל באוקיאנוס השקט כנגד היפנים בשנת 1942. לא פלוגה מובחרת בצנחנים, בריינג׳רס או בחיל הנחתים אלא פלוגה רגילה לגמרי שנדרשה למשימה מן הסוג שיחידות חי"ר נדרשו להן באופן תדיר במלחמה ההיא, כיבוש רכס שבו התבצרו היפנים. שם הספר נגזר מן הביטוי "הקו האדום הדק", שמקורו בקרב בלקלווה שנערך במהלך מלחמת קרים בשנת 1854. פעולתם של חיילים סקוטים אדומי מדים, עליהם פיקד קולין קמבל‏ תוארה על ידי עיתונאי כ"פס אדום דק שבקצהו קו של פלדה" ולאחר מכן תוארה בפואימה מאת רודיארד קיפלינג כ"קו אדום דק של גיבורים". ג׳ונס, אשר שירת ברגימנט החי"ר ה־27 באוגדה ה־25 של צבא ארצות הברית, לחם ואף נפצע בקרב גואדלקאנל העובדה שהיה שם, בגופו, הופכת את הספר למסמך חזק עוד יותר.

על הגדוד ה־1 בחטיבה, ובתוכו פלוגה ג׳, מוטל לכבוש רכס המכונה "הפיל הרוקד", ובו עמדות מבוצרות של הצבא הקיסרי היפני. מפקד הגדוד, לויטננט קולונל גורדון "שורטי" טול, "עם שערו הבלונדי הקצוץ, פני הנער הצעירים־זקנים שלו, וגופו החיילי הגבוה הרזה. וסט פוינט, מחזור 28" (עמ׳ 273), מחליט להטיל את המשימה העיקרית על פלוגה ג׳ בפיקוד הקפטן ג׳יימס שטיין. בניגוד לקצין הקבע טול, השואף לקידום ורואה בקרבות כמכשיר לקידומו בסולם הדרגות והתפקידים, שטיין, עורך־דין יהודי, הוא קצין מילואים מכוח גיוס החובה שאינו מזדהה עם דמות הקצין הנועז בנוסח ג׳ון ויין מן הסרטים. אנשיו העניקו לו את הכינוי "המזדיין בתחת". יכולתו לקרוא את פני הקרב אינה גבוהה ומנהיגותו מעורערת. ג׳ונס היטיב לתאר את חיילי הפלוגה הסרים למרותו ובהם הרס"פ, אדוארד וולש, הסמ"פ הגבוה, סגן ג׳ורג׳ בנד רודף התהילה, והטוראים ובהם ג׳ון בל, "שעבר כמובן קורס קציני מילואים באוניברסיטה, גויס ב־1940 ונשלח לפיליפינים" (עמ׳ 42), אך התפטר מתפקידו בשל הריחוק מאשתו. בל לא שיער ששנתיים וחצי לאחר מכן יגויס לחיל הרגלים וישלח למלחמה.

לאחר שהתקפת המצח של הפלוגה נוחלת כישלון חרוץ מבקש שטיין מן המג"ד, טול, לבצע איגוף עמוק. טול מסרב ודורש משטיין להורות לפלוגה לבצע התקפת מצח נוספת. שטיין מצדו מודיע למפקדו שהוא "מסרב להעלות את האנשים שלי למעלה למתקפה חזיתית. זאת התאבדות! חייתי עם האנשים האלה שנתיים וחצי. אני לא מתכוון לפקד עליהם למות" (עמ׳ 277). לאור סירובו של שטיין מטיל המג"ד על קצין המבצעים הגדודי ג'ון גף להוביל קבוצת תקיפה קטנה לעבר הרכס בכדי להשתלט על הבונקר המרכזי. בניגוד לשאר קציני הפלוגה גף, קצין המבצעים הגדודי, היה טיפוס שונה. הוא הקפיד להישאר עם אנשיו "התלוצץ איתם, החניף להם ועודד אותם, פלט בדיחות וסיפר להם סיפורי מין על ימי נערותו בווסט פוינט ובתקופה שלאחר מכן, על כל החתיכות התמהוניות ששכב איתן – ובקיצור התייחס אליהם כאל שווים" (עמ׳ 320). הקבוצה בפיקודו מונה כמה מן הבולטים שבחיילי הפלוגה ובהם דייל, ויט, בל ודול. נאום המוטיבציה שלו לאנשיו קצר ותכליתי: "ובכן בחורים כאן אנו מפרידים את הנערים מן הגברים" (עמ׳ 324),. והוסיף, "את העיזים מן התיישים. בואו נזחל" (עמ׳ 324).

כוח התקיפה בפיקודו מתגנב בסבך במעלה הרכס. "היפנים ניצלו בתבונה את תוואי הקרקע כדי לחסוך לעצמם עבודת חפירה. מאחורי השוחות אל תוך העמדות עצמן היה מכתש טבעי קטן שאליו יכלו לצאת ולשבת תחת מחסה כשלא ניתכו עליהם פגזים, וזה שימש גם כחפירת תקשורת בין השוחות. עכשיו, מתוך המכתש הזה עלו היפנים הכחושים והמרופשים משוחותיהם עם רובים, עם חרבות ועם אקדחים כדי לפגוש את גף וחבורתו. חלקם לפחות עשו זאת. האחרים נשארו בשוחותיהם. שלושה ניסו לברוח. דייל ירה באחד ובל באחר. השלישי נעלם בקפיצה מרהיבה לרוחק, מאחורי השוליים של פני הסלע במקום שבו ירד ירידה תלולה, עשרים או עשרים וחמישה מטרים, לתוך צמרות העצים של הג׳ונגל שמתחת. הוא מעולם לא נראה עוד ולאיש לא נודע לעולם מה קרה לו. האחרים התקדמו, וגף, השורק במשרוקית שלו שריקה חדה בכל נשיפת אוויר, רץ לקראתם עם אנשיו. כל זה התרחש בטווח הראייה של פלוגה ב שליה מדף הסלע, עד שיצאו משדה הראייה לתוך המכתש" (עמ׳ 327).

"הגדול", כתב ג׳ונס, "הרג חמישה אנשים כמעט בבת אחת" (עמ׳ 327). ירה בהם ברובה הציד שלו. למעשה, הוא "כמעט פוצץ את הראשון וקרע חתיכות גדולות מגופם של השני והשלישי. אשר לרביעי ולחמישי, מאחר שהרובה התרומם בכל פעם שירה, הוא קרע מעליהם את מרבית הראש. אחר־כך הניף "הגדול" את רובה הציד הריק שלו כאילו היה מחבט של כדור בסיס ושבר את פניו של היפני השישי שבדיוק יצא מן השוחה. אחר־כך שלף רימון מחגורתו, משך את הנצרה והשליך אותו אל השוחה, לתוך בליל של קולות שנדמו ברעש העמום של הפיצוץ. בעודו נאבק להסיר את הרובה מגבו, הותקף בידי קצין צורח עם חרב. גף ירה מן המותן בקצין בבטנו ואחר־כך שוב ירה בו בפנים כדי לוודא הריגה, לאחר שכבר שכב על הארץ. בל הרג שני אנשים. צ׳רלי דייל הרג שניים. גם דול, ששלף את אקדחו, הותקף בידי עוד קצין שצרח "בנזאי!" שוב ושוב ורץ לקראתו כשהוא מנופף בחרבו המבריקה והנוצצת באוויר סביב ראשו. דול ירה בו בחזהו, כך שבאופן מוזר הוסיפו רגליו לרוץ בעוד שארית גופו נופלת לאחור מאחוריהן. אחר־כך הקפיץ הגוף גם את הרגליים והאיש נפל על האדמה בחבטה אדירה. דול ירה בו שנית בראש. מאחוריו הרג ויט שלושה אנשים, שאחד מהם סמל ענקי ושמן, הניף בידו חרב שחורה של פרשים מצבא ארצות־הברית מלפני המלחמה. ויט בלט את החרב המונפת מעל ראשו בקת רובהו, שנחתכה כמעט עד לקנה וחבט בלסתו בקת רובהו. עכשיו ירה בו במקום שבו שכב. פתאום השתררה דממה אדירה" (עמ׳ 328).

פעולה זו אפשרה את כיבוש הרכס ואת המשך התקדמות הגדוד. גף הופך לגיבור היום וכמוהו פקודיו. בעוד שהוא מעוטר בעיטור הכבוד של הקונגרס (העיטור הגבוה ביותר בארצות הברית) מוצאים עצמם אנשיו מתקדמים בסולם הדרגות לסמלים (וקצין אחד) כמו גם מעוטרים על גבורתם. המחבר מאפשר לקורא לראות את העלילה מן הפרספקטיבה של מפקדים וחיילים רבים בפלוגה, וזו אינה זהה כלל ועיקר. התפתחותם של הרובאים לכיוונים השונים שמאפשרת המלחמה, מי לפיקוד ומי להשתמטות, מי לסולידריות עם אחיו לנשק ומי לבדלנות, מרתקת ומאפשרת הבנה טובה יותר לנפשם של לוחמים.

לקראת סופו של הרומן מתמנה לפלוגה מפקד חדש, קפטן צ׳רלס בוש שמו. הוא שונה מאוד ממפקדי הפלוגה הקודמים ואף מקפטן גף. הוא קצין מעוטר ולמוד קרבות "שעל חזהו השמאלי נתפרה שורה של סרטים שביניהם בלטו מיד כוכב הכסף ולב הארגמן עם הציון של קבלת האות כמה פעמים. הוא נפצע פעמיים. הוא נכח בעת ההתקפה על פרל הרבור. הוא לא היה בוגר האקדמיה הצבאית של וסט פוינט, אלא למד את מלאכת החיילות בדרך הקשה, כלומר, מן הניסיון. הוא הגיע אליהם מאחת החטיבות של הדיביזיה האמריקנית" (עמ׳ 514). בוש מתאר את הפלוגה בפיקודו כמשפחה. הוא, המ"פ מתפקד כאבא, הרס"פ הוא האמא "ובין שאתם, בחורים, אוהבים את זה ובין שלא, זה הופך את כולכם לילדים במשפחה הזאת. למשפחה יכול להיות רק ראש אחד וזה האבא. אני. אבא הוא ראש המשפחה ואמא מנהלת אותה. ככה זה יהיה כאן" (עמ׳ 515). כשהייתי מפקד כיתת טירונים בצנחנים שמעתי את המ"פ שלנו נותן נאום כמעט זהה לחיילי הפלוגה. זה קנה אותם מיד.

ג׳יימס ג׳ונס הקדיש את ספרו "בשמחה למפעל האדיר וההרואי ביותר של האנושות, המלחמה והלחימה; הלוואי שלא יחדלו לגרום לנו עונג, ריגושים וגירוי אדרנלין שאנו זקוקים להם ולהעניק לנו את הגיבורים, הנשיאים, והמנהיגים, האנדרטאות והמוזיאונים שאנו מקימים לכבודם בשם השלום" (עמ׳ 5). ואכן, אף שהספר עוסק בלחימתה של פלוגה אחת במערכה אחת במלחמה אחת, הוא היה יכול באותה קלות לתאר כל קבוצת חיילים בכל קרב נתון. הקרב הינו קשה והפלוגה סופגת אבדות רבות. בכלל יש משהו מן הבלתי אפשרי בכל קבוצת אנשים המעפילה במעלה הר גבוה ומנסה לכובשו, ואין זה משנה אם מדובר באוורסט, החרמון, גבעת התחמושת או מונטה־קסינו. קראתי את הספר לראשונה במהלך פעילות מבצעית בחברון בחורף 2002 ובכל פעם שקראתי אותו מאז הוא נותר עוצמתי ומרתק. בהחלט מומלץ.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על הקו האדום