ביקורת ספרותית על השחיין מאת יואקים זאנדר
ספר בסדר

---

"אני חושב על כך שלעולם איננו נאמנים למילתנו. אף פעם לא מקיימים הבטחות. בסופו של דבר אנחנו תמיד מקריבים את מי שבאנו להציל" (עמוד 118).

הספר "השחיין" מאת יואקים זאנדר, עורך דין בפרלמנט האירופי, הוא מותחן ריגול העוסק בשאלה האם הארגון החשאי אותו משרתים אידיאליסטים אכן פועל ברוח הערכים אותם מכר לאנשיו כעקרונות החרותים על דיגלו. שם הספר נגזר מתוך העובדה שגיבורו היה שחיין בנעוריו והתחביב מלווה אותו גם בהמשך.

גיבור הספר הוא איש מבצעים בסי־אַיי־איי. "אני איש שטח. אסטרטגיות, אנליזות, הפוליטיקה האינסופית של לנגלי, הפנטגון, וושינגטון הבירה, הכול איטי מדי. תנו לי דרכון חדש, שפה חדשה, חיים חדשים. שימו אותי בדמשק, בביירות, בקהיר. אני יודע ליצור קשרים, לתחזק אותם על כוח תה מתוק, ויסקי וסיגרים. אני יכול להכין טבולה שתזכיר לאורח שלי את ילדותו בחאלב. גם כשהגבול חם תמצאו במרפסת שלי את היין הלבנוני הטוב ביותר" (עמוד 34).

בשנת 1980 בעת שהיה מוצב בדמשק פיצוץ עז החריד את השכונה המנומנמת בה התגורר, הגיבור, שאת שמו איננו יודעים לאורך כל הספר מאבד את אהובתו, דיפלומטית שוודית, שנהרגה מן הפצצה שנועדה לו. בשל כך מנהל הגיבור מרדף אחר המחבל שהטמין את הפצצה עד אשר הוא מאתר אותו, פעיל חזבאללה המתמחה בחומרי נפץ, בשכונה בביירות. "מצאתי את עצמי שוכב על גג באור היוקד והמשקפת צמודה לארובות עיניי בכוח כזה ששבועיים אחר כך עוד היו לי חבורות. אני זוכר את הפרצוף במשקפת. פנים חסרות ייחוד. עיניים חסרות ייחוד. תווים סתמיים שחקקתי בזיכרוני מהעמוד האחרון בדוח של סוזן. אני זוכר את התנגדות הכפתור במתג ההפעלה מרחוק. זוכר כמה חלקלק היה תחת ידיי המיוזעות בשמש הקופחת. מהפיצוץ אני לא זוכר כלום. שום דבר. אני זוכר רק עשן וסירנות וצעקות מרוחקות. הכול היה כל כך לא אישי, כל כך חלק מעצם מהותה של ביירות" (עמודים 84-85). ההתנקשות הזו תלווה את הגיבור לאורך הקריירה שלו.

אט-אט מתברר לגיבור שאמונתו בארגון וכוונותיו היו מוטעות, שכן הסי־אַיי־איי הפגין קוצר רואי בטפחו גורמים אסלאמיים קיצוניים לצד גילויי שחיתות של בכירי הארגון. הבנה זו מעמידה בסכנה אותו ואת הקרובים לו והוא פותח במרוץ בניסיון להצילם. במקביל מתאר הספר כיצד מחמוד שמוש, "יוצא יחידה מובחרת" (עמוד 132) של הצבא השוודי ודוקטורנט למשפטים, נוסע בשנת 2013 לכנס של האיחוד האירופי בבריסל לאחר שקיבל דוא"ל אנונימי שחתום במילים "נחישות, אומץ וכוח סבל" (עמוד 16) – סיסמת יחידתו הישנה. מישהו ששירת אתו בצבא רוצה פגישה בה ימסור לו מידע מסווג הקשור לשירותם. הפגישה הופכת לשדה קרב ומבין באיחור כי נכנס לתסבוכת קטלנית. במנוסתו הוא נעזר בקלרה ואלדן, עוזרת פרלמנטרית בפרלמנט האירופי ואהובתו לשעבר. יחד הם עתידים לגלות שאירופה אינה גדולה מספיק כדי להיעלם בה וכי שום מקום אינו בטוח.

"המטרה שלי לא היתה להעביר ביקורת ספציפית על ה־CIA כמו להצביע על הבעייתיות שנוצרת בהיעדר מחשבה תחילה", מסביר זאנדר, המודע לכך שספרו מהדהד את השערורייה הנוכחית שה־CIA נתון בה. "בעייתיות שמאפיינת לא פעם גופים גדולים. אני לא מומחה לענייני ביון, אבל כמי שעבד כל חייו בארגוני ענק ויודע הכל על האופן שבו ביורוקרטיה עובדת, 'שתלתי' את הידע הזה על ה־CIA ועל מקביליו האירופיים, כי בסוף זו שוב ביורוקרטיה, על כל תחלואיה: מגבלות הכוח, אי־סדר שמשפיע על תקינות העבודה ושחיתות שמטפסת לצמרת" ("המרגל הראשון שלי" מאת נטע הלפרין, "ישראל היום", 17.12.2014).

זאנדר טוען כי הושפע מהסופרים הבולטים של ז'אנר הריגול ובהם ג'ון לה קארה, שהוא גם מאזכר בספר במילה וחצי, ומפרדריק פורסיית'. ואכן ישנם בספר רגעים שמזכירים אותם. מצד שני הספר נראה לא סגור ותפור עד תום ויתכן וחסרים בו כ-70 עמודים נוספים של רקע ועומק שירחיבו את היריעה ויתפרו אותה טוב יותר. מותח ובהחלט אפשר.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על השחיין