ביקורת ספרותית על הזיפים של לזרוס מאת לימור מויאל
ספר מעולה

---

הספר "הזיפים של לזרוס" של לימור מויאל, הוא הספר הראשון שאני קוראת בז'אנר ה-MM, העוסק במערכת יחסים בין שני גברים.

הכתיבה של לימור מויאל קולחת, רהוטה, מהודקת, מרתקת, נוגעת וחודרת. היא בהחלט יודעת לתאר דמויות משומנות היטב!

העלילה מורכבת מדיאלוגים מושחזים ושנונים. כאן האהבה, הנתינה והערכה, הולכים יד ביד וזה כל היופי.

מלבד המטאפורות הנפלאות והתיאורים המרתקים, היו קטעים שהרגשתי שאני "כאילו" שוהה, באותו אתר ארכאולוגי או תמונה ספרותית.

הקצב נובע מהפרקים הקצרים, בדיוק כמו שאני אוהבת. כמו כן יש גם ניתורים בין שתי הדמויות הראשיות: לביא ובז. מה שיפה בכתיבתה שלא מרגישים את הקפיצה, ולא שומעים פה את "הבום", לאחר שהרגלים נפגשות עם הקרקע. פשוט ונפלא!

אין לי צל של ספק, שלימור מויאל עשתה כאן עבודת מחקר מעמיקה, במידע היסטורי וארכיאולוגי, והצליחה לצרף את הקוראים למסע הזה.

סטופ! אזהרה למי שעוד לא קרא מכאן ואילך יתכן וימצאו מעט ספוילרים בהמשך הסקירה...

הדמויות הראשיות הן:
לביא אלעזר – צלם דוקומנטרי ואב חד הורי לדיה
ד"ר בז ציטרונבאום – ארכיאולוג

בראשיתה של הנובלה, אילנה-אמו של בז, קובעת עם לביא פגישת תיאום ציפיות, במטרה שיצלם את החפירה החדשה של רז (בנה היחיד) בקיסריה.

הג'וב שהוצע על ידי אילנה הגיע בדיוק בזמן ללביא, במיוחד שהכנסותיו היו מועטות מתילום בחתונות, ושהמינוס בחשבון הבנק רק תפח מיום ליום.

לביא התגורר בשכירות בתל-בנים ליד כרכור, אצל חיים עזרוני בקומה התחתונה. בעבר לביא התגורר בת"א ועם לידתה של דיה, הוא עזב לטובת סביבת חיים שקטה, וללא הלחץ של העיר הגדולה. פלוס נוסף חשוב לא פחות: הקירבה לבית הוריו שיוכלו לסייע בגידולה של דיה. אהבתי את דמותו של לביא. אי אפשר לא לאהוב אותו. קסם של אדם עם לב ענקי ומעל לכל רגיש.

הוריו של לביא: רחל ומנשה. רחל התפרנסה מחנות יד שנייה שבבעלותה בשם "אוצרות של אחרים". המוטו שלה היה "זבל של אחרים יכול להיות אוצר עבור האחר". מנשה היה פנסיונר של משרד התחבורה ולרוב היה "יושב בית" וסייע בעת הצורך.

בז-"עוף מוזר" עם זוג עיניים ירוקות, גבוה, זקוף, רחב כתפיים, ניראה כמאיים וסמכותי. פניו תמיד היו שעירות ומראהו הכללי הזכיר ללביא איש זאב. על ידי לביא הוא תואר כ"קיר בלי דלת או חלון". (עמוד 23).

בז התגורר בקיבוץ למרות שהייתה לו דירה ברחוב גורדון בתל-אביב. הוא שנא את עצמו ולרוב התהלך עם מחשבות אובדניות. מחשבותיו היו כתובות על עורו. הצלקות והקעקועים סיפרו את סיפור חייו.

הטרגדיה של בז החלה בגיל 21, כאשר איבד את עברי-חברו בשרות הצבאי. מאותו יום הגוף של בז תיפקד, אבל הוא לא הרגיש חי וגם לא רצה לחיות.

דיה-בתו המדהימה, הדעתנית והפקחית של לביא, גם לה יש חלק לא קטן במערכת היחסים המורכבת של אביה עם בז. היא יודעת לגעת, לשאול שאלות והיא חופרת לא קטנה בפן החיובי. שיחותיה עם בז מעוררות הערצה.

דיה הגיע לעולם רק בגלל ש"אימא שלי ביקשה שלביא יעשה לה ילד" שהיה גם שותפה לדירה באותה עת. למרות שלביא מעולם לא פגש וגינה, הוא הגשים את חלומה האימהי. בסופו של "התגשמות החלום", דיה הקטנה נותרה עם לביא, משום ששלי העדיפה את הקריירה, וטסה לרילוקיישן לשיקגו.

מלבד רקמת היחסים המיוחדת והסבוכה בין לביא לבז, לכל הדמויות יש תפקיד בסיפור הזה.

חיימון-איש מקסים. הוא עצמו התאלמן וע"מ לא להשאר לבד, הוא צירף למגוריו בקומה התחתונה את לביא. זה האיש שידע מה לעשות עם החיים שנתנו לו לימונים. ומי שיקרא או קרא את הספר יבין למה אני מתכוונת. אהבתי את חוכמת החיים והרגישות שגלומים באיש הזה. במילה אחת: מאנטש! אני ראיתי את תפקידו כ"חצי מודע" שגישר בין "הבוגר" ל"ילד": בז&לביא.

אילנה-אמו של בז, ייצגה את הקבוצה שלא קיבלה את "השונה" וה"לא מקובל", לעומת רחל-אמו של לביא קיבלה את בנה כמו שהוא.

בספר הזה יש לו מעט דם וקטעים קשים, ולכן זה המקום להזהיר את בעלי הקיבה הרגישה. היו קטעים שנכתבו בפירוט ולא היו נוחים לי, למרות זאת, עובדה זו לא הפריע לסקרנותי, אלא ההיפך.

לימור מויאל הטביע בסיפור הזה לא מעט מטאפורות, סמלים ושמות מתוכננים שאפו!
להלן מספר דוגמאות:
לביא-גור אריה שמסמל חוזק, נחישות, כוח, שאפתנות, נתינה.
בז-ציפור דורסת, צווחנית, קשוחה וכך היה גם בז.
שוורץ-בתרגום מאידיש – שחור ... והוא היה איש לבקן. חה חה חה
אחד הקעקועים על גבו של בז, היה ציור של אורובורוס בצורת נחש שבולע את זנבו. כך היה גם בז. בז "אכל את עצמו" על אובדן חברו.
אפילו לנחיל הנמלים שטייל על הקרמיקה במטבח ברחוב גורדון בת"א היתה משמעות.

אהבתי את דבריו של בז ובאחד הדיאלוגים עם לביא, הוא טען "אם אתה יודע להתמודד עם ההווה יש לך עתיד" (עמוד 212) כמה שזה נכון! לצערי ההווה בשביל בז, היה הרווח בין עתיד לעבר והוא היה דינמי. מאידך, בז התעסק בארכיאולוגיה המאגדת לתוכה היסטוריה ועבר, ואילו לביא התעסק בצילום בתיעוד ההווה.

לימור מויאל מקלפת בייחודיות את הדמויות מהשכבות, וחושפת את הגרעין הטמון בקרבם כמו שמקלפים מתנה מסרטיה ועטיפותיה.

זהו ספר לא קל וגם לא פשוט. הוא נוגע במספר רבדים, רווי בסימבוליקה רבת משמעויות. המקסים הוא שככל שהחפירה הארכיאולוגית מתקדמת, ושכבות היסטוריות נחשפות, כך נחשפים גם הסודות מעברם של לביא ובז.

שם הספר "לזרוס" מסקרן כשלעצמו. (עפ"י המסורת הנוצרית לזרוס הלו הוא אלעזר, קם לתחייה לאחר שמת).

לימור מויאל ראויה להערכה והערצה, על החשיבה המעמיקה שהקדישה למילה הכתובה ולכל אלמנט בסיפור הזה, לרבות הצילום המדהים על הכריכה.

בשורה התחתונה: הלימונדה הזו מומלצת מאוד, ועוד יותר אני מופתעת שאישה כתבה כזה רומן.

חגיגה לאוהבי הז'אנר והקהילה.

קריאה נעימה

לי יניני

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על הזיפים של לזרוס