המומינים היתה (ועודנה) סדרה הילדות האהובה עלי, ואפילו קיננה בי משאלת לב בתור ילדה לבקר בעמק המומינים האמיתי בפינלנד. רצה הגורל, והגעתי לארץ המומינים, דווקא לא בעקבותם אלא בעקבות בן זוגי. עוד לפני ששאלתי את הספר מהספרייה, לא יכולתי להתעלם מנוכחות המומינים ברחבי פינלנד. כבר בשדה התעופה ראיתי חנות שלמה שמוקדשת למוצרי מומינים, בסופרמרקטים יש מחלקת כלי בית וסאונה של המומינים, כמעט בכל בית אפשר למצוא ספל או סכו"ם הנושאים בגאון את אחת מדמויות המומינים, ועל גבי תחנות האוטובוס מוצבות כרזות הקוראות להצגות של מומינים, והיריעה קצרה מלספר. אז בואו נשים את הדברים על השולחן. כשפינלנד מוזכרת, עולות בראש שלוש אסוציאציות: שלג, נוקיה ומומינים. על השלג הם לא יכולים לתפוס בעלות, נוקיה כבר שייכת למייקרוסופט, ורק המומינים נשארו להם (וזה במקרה שאנחננו משאירים את ההומור השחור של ההתאבדויות בחוץ). ללא ספק המומינים הם ה-גאווה הלאומית של פינלנד, שיצאה מפרופורציות והפכה להיות משהו הרבה יותר מסחרי ומפלצתי ממה שטובה ינסון אי פעם התכוונה. מוצר, אייטם, דוגמנים אם תרצו.
ולגבי הספר- כמובן שהגעתי אל הספר עם ציפיות מאוד גבוהות (אחרי הכל הסדרה האהובה עלי), ומעט התאכזבתי. כישרונה הענק של טובה ינסון לא היה בכתיבה, ולמרבה הצער גם לא בציור. כשרונה המטאורי של טובה ינסון היה הדמיון הפראי שלה, והמסרים הנוקבים והמחתרתיים שהיא ביקשה להעביר דרך המילים והציורים. הספר לא כתוב בצורה מאוד טובה, הציורים מאוד מהנים וחמודים אך לא מאוד מקצועיים, אבל- העלילה! המסרים! איזה תענוג. ומעבר לכך, הספר מאוד מכניס לתוך האווירה הפינית. לדוגמא, כשהבית מוצף מומין צולל לחלץ את קנקן הקפה, דבר שמתאר בצורה נהדרת את אהבתם של הפינים לקפה, או בכלל כל סגידת הקיץ- ההמתנה של מומין לבואו של סנופקין בקיץ, ממש כמו ההמתנה הארוכה של הפינים לקיץ.
חבל כל כך שכיום הפיני הממוצע קרוב למדיי לא פתח ספר מומין בחייו ולא מודע מה עומד מאחורי כל ספל מומין ושקית סופר רב פעמית של מאי הקטנה. סיכויים טובים שאם טובה ינסון היתה בחיים כיום היא היתה מדליקה סיגריה ומצקצקת לנוכח הטירוף העיוור שנולד מתוך מה שהיא יצרה. לא לזה התכוון המשורר.
בשורה התחתונה- אני ממליצה בחום לדבוק בספרים ובסדרת הטלוויזיה, ולהימנע ככל שאפשר מתמיכה בחברות המחסחריות שמנסות לגלגל רווחים ממוצרי המומינים, בניגוד גמור למסרים שהיוצרת ביקשה להעביר. למרות שהמוצרים מאוד חמודים ומפתים ובאמת שממש קשה להתאפק. סדרת הטלוויזיה היא יצירת מופת בעיני, וחלק בלתי נפרד מהילדות שלי. אני בטוחה שאם הייתי חוזרת 25-20 שנים אחורה הייתי נהינת מהספרים הרבה יותר מאשר היום, ובמיוחד מהציורים המדליקים והדמויות הפרועות. מסדרת הטלוויזיה אני עדיין נהינת מאוד, וכבר לא מפחדת מהגרוק בכלל.
הערת שוליים- נכון שסדרת האנימציה היא יפנית, אבל היא מבוססת לחלוטין על הספרים. ונכון שטובה ינסון היא במקור 'פינית שוודית'- מדובר במיעוט פיני שמדבר שוודית וחי בפינלנד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
