ביקורת ספרותית על החיים אחריך - טרילוגיית אני לפניך #2 מאת ג'וג'ו מויס
ספר לא משהו

---

"כלום לא עצוב, הכל כרגיל. כלום לא קורה פה, כלום לא קורה פה" (אביתר בנאי). אצל אביתר בנאי, קורה גם קורה. אצל לואיזה קלארק קורים כל כך הרבה דברים, אבל לא מרגישים כלום. היא שכורה, היא נופלת מהגג, יש לה עבודה מזעזעת, בוס מחליא (אחר כך, מתברר שהוא טיפוס רגיל למדי), בתו של ויל נוחתת כרעם ביום בהיר הישר לכורסא, גם היא שכורה ומסוממת. אבל אצל לואיזה קלארק הכל עובר על יד, ולא נוגע. אפילו את הכאב בירך בקושי מרגישים.
היא תמיד אומרת את הדברים הנכונים.
לאנשים הנכונים.
בזמן הנכון.
כאשר היא כבר אומרת משפט אחד, כולם סביבה חושבים, 'וואהו, היא אמרה את הדבר הנכון' ומהנהנים בהסכמה.
אמא של לואיזה תומכת,
האחות המציאותית תומכת,
קמילה, אמא של ויל - תומכת.
סטיבן, אבא של ויל - כמובן.
אפילו האישה החדשה שלו (דלה) - תומכת.
צריך לבנות יחסים בין לילי לעולל החדש (של דלה וסטיבן) - גם הוא יתמוך, אם רק ישאלו אותו.
גם אבא של לואיזה, שלא מוכן לקבל את אשתו בהתחלה, מישר קו (חסר לו שלא), ומיד מורט שערותיו מרגליו ומצהיר שהוא מוכן שאשתו תלך, אפילו, לקורס מקרמה לכלבים (ציטוט - עמוד 401).
סם - תומך. בהתחלה - ברור שכן, אחר כך, לא ברור... אבל זה לא הוא. זאת פשוט לואיזה, היתה איזושהי אי הבנה בינה לבין עצמה.

הכל טוב.
הכל שקט.
והכל דביק.

נ.ב - מריה המנקה, איך שכחתי, שלומות.

ג'וגו' מויס, עדיין יודעת לספר סיפור. אך בסיפור הזה, לא קורה כלום.
הולכת אותי שולל.
נתראה בניו יורק.

» ביקורות נוספות של ניזנייקה
» ביקורות נוספות על החיים אחריך - טרילוגיית אני לפניך #2