ביקורת ספרותית על נערת המשי המלאכותי מאת אירמגרד קוֹין
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 30 ביוני, 2016
ע"י יואב יגאל


יואב יגאל
בשנות השלושים של המאה הקודמת, ואחרי יותר משלושים שנה של מחקר וטיפול בנפשותיהם של גברים ונשים, תוהה פרויד על "הרצון הנשי" ומודה שאיננו יודע עליו כלום. הוא מתאר את הידע על הנשיות במונחים של "יבשת אפלה", ואת אלה הרוצים לדעת על כך יותר הוא שולח אל השירה והספרות. באותה תקופה בדיוק נתנה הספרות, לטעמי לפחות, את המענה המדויק והנכון ביותר האפשרי - אז כמו היום. היא ניתנה על-ידי אירמגרד קוין באחד הרומנים הנועזים והחתרניים ביותר שנכתבו אי-פעם (ולא רק בידי נשים) – "נערת המשי המלאכותי" (יצא לאור לראשונה ב-1932, והוחרם כמעט מיד על-ידי הנאצים). תמצית תשובתה של קוין היא: האישה רוצה להתנסות בַּכּל ולא להתחייב לכלום. כמו בכל רומן ראוי לשמו, המענה של קוין לשאלה של פרויד משתמע מהעלילה ואינו מנוסח במפורש. גם לא בטוח שקוין עצמה ידעה על איזו שאלה היא עונה.
על הספר עצמו כבר נכתב לא מעט, גם באתר זה, ואין צורך לחזור על הדברים. מה שכן ראוי לדון בהקשר זה הוא שאלת "הרצון" (ולא רק הנשי). למה עצם היתכנותו מותנה בחופש, ולמה רומן זה ממשיך להיות נועז וחתרני גם למעלה משמונים שנה לאחר שיצא לאור.
בתקופה שבה פרויד חזר ותהה 'מה רוצה האישה', התחיל המיגדר הנשי רק לגשש את דרכו לקראת חופש כלשהו לרצות - מה שהיה אפשרי אז רק במספר לא-גדול של ארצות ותרבויות. הנה שתי עדויות מאותה תקופה בערך (העשורים הראשונים של המאה ה-20):
בספרה "זיכרונותיה של ילדה מחונכת" מתארת סימון דה בובואר צעד אחר צעד את התפתחותה מ"ילדה טובה", שנועדה לממש את מה שהיה מצופה מנשים בתקופתה (להיות אישה מחונכת וטובה לבעלה, אֵם מסורה לילדיו, ואשת בית יעילה) - לאישה משכילה, המתעקשת לבחור את חייה ולהיות קול לא רק לעצמה, אלא לנשים כולן . דה בובואר נולדה למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה (שהתרוששה מאוחר יותר) בצרפת של ראשית המאה העשרים. בכל הקשור לחינוכן והתוויית גורלן של בנותיהן, משפחתה של דה בובואר לא הייתה שונה ממשפחות רבות אחרות. דה בובואר, שהעריצה את אביה על השכלתו, השקפת עולמו הרחבה ודיעותיו, שחרגו במקרים רבים מהמקובל, הופתעה והתאכזבה לגלות שהוא מסתייג ועוין את סקרנותה ואת רצונה להרחיב את השכלתה. למעשה, רק התרוששות המשפחה, וחששו של האב שבנותיו לא יוכלו להתחתן בשל כך, ויצטרכו לפרנס את עצמן, סללו את דרכה של דה בובואר ללימודים גבוהים ולעצמאות כלכלית ונפשית.
כשני עשורים קודם לכך, בצידה השני של תעלת לאמאנש, אביה של וירג'יניה וולף היה צריך למות פעמיים – גם במציאות וגם בתוכה - כדי שתוכל "להצמיח ידיים" שתוכלנה לכתוב. אביה של וירג'יניה היה איש משכיל, בעל הוצאת ספרים, עורך עבודת הענק "מילון הביוגרפיה הלאומי", ומעורה בחוגים האינטלקטואליים והגבוהים ביותר של תקופתו. כמקובל אז, הבנים נשלחו למוסדות הלימוד הנחשבים, ואילו הבנות (וירג'יניה ואחותה) הושארו בבית ולמדו את מה שאימן הייתה יכולה ללמד אותן. בהקשר של וירג'יניה, צילו של האב היה כה כבד, שרק לאחר מותו יכלה להעלות בדעתה שאפשר שיהיו לה דעות, רצונות וחיים משל עצמה, שאינם עולים בקנה אחד עם אמונותיו ודיעותיו. בשנה שבה מת האב מתחילה וירג'יניה לכתוב מאמרי ביקורת וסקירת ספרים חדשים בכמה עיתונים. למעלה מעשרים שנה לאחר מכן היא רושמת ביומנה: "יום-הולדת של אבא. זה היה יכול להיות יום-הולדתו התשעים וששה. כן, היום הוא היה יכול להיות בן תשעים ושש, כמו אנשים אחרים שהכרתי, אך למרבה המזל זה לא קרה. חייו היו גומרים לגמרי את חיי שלי. לא כתיבה, לא ספרים – לא יאומן" . כחודשיים קודם לכך, בעקבות מפגש עם אימו של לנארד (בעלה), רושמת וירג'יניה ביומנה: "הרגשתי את אימת המשפחה ואת האִיום הנורא על חירותי שבשעתו הרגשתי עם אבא, עם הדודה מרי ועם ג'ורג' (אחיה למחצה). אלה רגשות שלעולם איני חווָה בשום קשר אנושי אחר. להיות קשורה אליה כבת יכול להיות גורל אכזר כל כך, שאיני יכולה להעלות על הדעת מר ממנו, ואפשר שאלפי נשים מתות מזה באנגליה בעצם היום הזה: הרודנות הזאת של אֵם ביחס לבתה, או של אב - מאחר שזכותם לקבל מה שמגיע להם חזקה מכל דבר אחר בעולם" .
מה שפרויד לא היה ער לו כאשר תהה על רצונה של האישה, הוא - שהוא עצמו שייך למיגדר שלא איפשר לנשים לרצות לאורך כל ההיסטוריה הידועה לנו, ובפועל גם בחלקים נרחבים של העולם היום. איך אפשר לרצות משהו, ואיזה ערך יש לרצון – גם אם הוא כבר קיים - אם אין שום אפשרות לבחון ולממש אותו? מבחינה זו הלכה קווין בתשובתה רחוק יותר מכל אישה אחרת בעבר ובהווה: היא רוצה חופש מוחלט להתנסות! כל התחייבות, מפתה ככל שתהיה, היא מבחינתה הגבלת החופש להתנסות. ואיך אפשר לדעת מה רוצים מבלי לחוות את האפשרויות? אחרי אלפי שנות דיכוי ושיעבוד - מה יכול להיות יותר נכון מהתשובה של קוין?
רק נשים מעטות יכולות אולי לקחת את החופש להתנסות עד למחוזות שאליהם לוקחת אותו דוריס, גיבורת הרומן של קוין, אבל כולן יכולות לעמוד מאחורי המענה שלה: איך אנחנו יכולות לדעת - אם לאורך כל ההיסטוריה האנושית לא הייתה לנו האפשרות לרצות ולהתנסות!?



2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
בת-יה (לפני שנה ו-7 חודשים)
ביקורת טובה. תודה. אם כי לדעתי חופש הרצון הוא אינדווידואלי לכל אחת, וגם אחד.
פַּפְּרִיקָה (לפני שנה ו-7 חודשים)
ביקורת מעניינת.
לא אתיימר לדבר בשם כל המין הנשי; אני אישית ודאי לא מעוניינת "להתנסות בכל ולא להתחייב לכלום".



2 הקוראים שאהבו את הביקורת




©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ