קודם כל מושכת את העין הכריכה דמיות הפשקוויל שלו.
כקוראת נאמנה של הפשקווילים הירושלמיים, כבר ראיתי פארודיות מוצלחות יותר. אני הופכת לכריכה האחורית:
"מה שונאים הירושלמים בירושלים? את כל מה שיש בה. שונאים את הזבל שפולש לחייהם, כאילו הוא משריץ ומתרבה מבין הסדקים. שונאים את האור שחושף כל נקבובית של טינופת, את הממזרים שגרים ברחובות, את השתיינים חסרי הבית שכמו לטאות נחים בצִדי המדרכות. את הקבצנים הירושלמים הם שונאים, את התיירים המצווחים, מעוררי החֵמה. שונאים את הרעש, את הצעקות, את הטירוף שמבעבע ועולה על גדותיו. שונאים את אנשי הציבור, את הפילנתרופים, את הקבלנים תאבי הבצע. שונאים כשאומרים שירושלים היא טבור העולם, שונאים את העולם, כי הם רוצים להישאר לבד, רק הם והעיר, כמוכה צרעת ומחלתו, להישאר רק איתה, למות איתה."
'בן הבליעל' הוא ביטוי קצת חריף, אבל ברגע זה אני נוטה להזדהות איתו. 'עיר הנידחת' הוא לא רומן על אהבה ושנאה; הוא פמפלט של שנאה תהומית לא מובנת ומרתיעה. גם על טימבוקטו או ליברפול לא הייתי רוצה לקרוא את התיאורים המרים האלה; על ירושלים שלי הם בלתי נסלחים.
אני לא יודעת מה אוהבים הירושלמים בירושלים. אני, ירושלמית למחצה מתחילת השנה, שגם ביליתי בה את שנות התיכון שלי, אוהבת אותה כל כולה.
ירושלים שלי היא העיר העתיקה על סמטאותיה הצרות. היא קול פסיעותיהם של מלכים ולוחמים ונביאים על אדמתה. היא עיר שנכבשה שוב ושוב ושוב ונעזבה ושוקמה ונחצתה ואוחדה ומעולם לא נכנעה.
ירושלים שלי היא ההווה החי התוסס שלה, שאף פעם לא זר לי כמו בתל אביב או בחיפה או בביתר עילית. היא גם רכבת קלה ורוכבי אופניים על הרציפים, היא גם רחוב יפו המלא אדם וילדים וילדות משחקים ברחובותיה.
ירושלים שלי היא האוויר הקר, הצלול, הנקי, היא הפינות הירוקות הנסתרות, היא תריסי מתכת כחולים ובתים קטנים עגולי כיפה.
ירושלים שלי היא תחושת הבית שאני מרגישה בה גם במקומות לא מוכרים.
ירושלים שלי היא אלף שירים.
היא נתן יונתן, לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים / שהוא אולם לה חלומות / עד שתעלה בהר פריחת הליל / להאיר לו בערוב יומו / לכל אחד ישנו מקום בירושלים / שהוא קורא לו אהבה / כשיבוא בסוף יחף וקר אלייך / ימתקו האור והאבק;
היא זלדה, פרחתי בבית אבן, בלי עול, בלי תחתית / כבדיה תמהונית, כרקפת בסלע / ירושלים לכדה את נפשי החופשית / טבעתי באור, שכחתי את שמי;
היא רבי יהודה הלוי בשירי ציון שלו, בשוב שבות ציון היה כחולם / ובהקיצו אין פותר חלומו;
היא מושא געגועים וכמיהה של דורות, היא נקודת הזהות הכי עמוקה שלנו, היא הד.נ.א שלי ושלכם.
וגם של עמית גולדנברג. אם ירצה ואם לא.
הספר הזה רצוף שנאה כל כך שלא הצלחתי לגמור אותו. שנאה מלאה אותי; אין בה את הצדק שמלווה לפעמים את הכעס, אין בה את החמלה שמתלווה לפעמים לעלבון. היא דוחה. הנה אמרתי את זה: זה ספר דוחה, ולא מפני שהוא מוציא דיבתה של ירושלים, ולא מפני שהוא ספר תועבה, אלא פשוט מפני שהוא שונא שונא שונא, ולא נשאר מקום לשום דבר אחר.
חיפוש בגוגל גילה לי שהסופר הוא חוזר בשאלה, ירושלמי לשעבר.
עמית, בינינו, אין דבר כזה ירושלמי לשעבר. אתה לנצח ירושלמי, לטוב ולרע.
והשנאה הזאת, שבה נכתב הספר הראשון שלך, אני מקווה שתדעך קצת. שבספר השני שעוד יבוא היא לא תאפיל על הכתיבה, על העלילה, על הדמויות, ועל ירושלמי אחד שאולי היה לו רע כאן, אבל אני לא מאמינה שהוא באמת יכול לשנוא.
*
חושך על העיר העתיקה
חבל הכביסה נושא סדינים מתעופפים
בחשכה תמונות עפות בין הצבעים והנופים.
כותל הדמעות, מואר באור הפנסים,
עוטף אותי באהבה, אוסף את כל הרסיסים -
קיר של יציבות עם אבנים רבות שנים
שכבר ראו וכבר שמעו מראות, קולות, זמנים שונים.
סהר עוד מאיר את העיר המנמנמת;
בקרוב יציף השחר את הסמטאות בשמש.
מניין ותיקין מתאסף בבית כנסת ריק.
פנסי הרחוב כבו כבר, אך הנר שבי דולק.
*
להישאר רק איתה. למות איתה.
