ביקורת ספרותית על למראית עין - ענת נחמיאס #3 מאת ליעד שהם
ספר טוב

---

ליעד שהם לוקח אותנו באמצעות עטו המושחזת אל עולם שרחוק ממני שנות אור, כתל אביבית-חילונית שכמותי, בהתנחלות מבודדת בהרי בנימין. אני מודה שהיה לי יותר מוזר לקרוא על תושבי הישוב גופנה מאשר על תעלומות הרצח המתרחשות מעבר לים ובשפה אחרת.
שהם פתח לנו צוהר לעולם שרובנו לא מכירים היטב: הניואנסים הקטנים ביותר של "המתנחלים", הפוליטיקות הפנימיות בתוך המשפחות, הגבולות האסורים שהנערים חוצים למרות הדבקות בדת... במידה מסוימת, אני רואה בספר הזה יותר רומן, אולי אף סיפור משפחתי, מאשר מותחן.
ואולי זו הסיבה שפחות התחברתי.
שלא תבינו לא נכון, הספר כתוב היטב וניכרת בו עבודת מחקר מושקעת. הדמויות מגלות רבדים ודיאלוגים פנימיים, חולשות ולבטים. הרעיון לכתוב על תעלומת רצח דווקא בתוך התנחלות, ולקשור אותה לקו פלילי במקום לקו לאומני, הוא מקורי ומסקרן. ואולם, לא הרגשתי שהיו תפניות מרגשות – גם את "הטוויסט" הדרמטי לקראת סיום הספר קראתי באדישות מסוימת, נותנת לדפים לחלוף לאיטם.
לדעתי מקור הבעיה, לפחות מבחינתי, היה שלא הצלחתי להתחבר רגשית לדמויות. ואם אני לא מחוברת לדמויות, אז לא באמת אכפת לי מה קורה להן – וזה כמובן גורע מההנאה מהספר, שבעיני משמעותה להיסחף אל תוך עולמן של הדמויות ולנשום כל נשימה יחד איתן. ואת זה המותחן הנוכחי לא הצליח לעשות.
הדמויות אמנם מסקרנות – פקד ענת נחמיאס, רוויית ניסיון ומשקעים מעבודתה במשטרה, ויואב החניך הצעיר ויפה התואר, חילוני שחזר בשאלה – אבל הן לא הצליחו להיכנס לי ללב. לאורך העלילה מלבלב לו גם רומן קטן ביניהם, אבל בעיני הוא היה מעט בוסרי, תמים מדי, לא ממומש (ואני דווקא סאקרית לא קטנה של סיפורי אהבה רומנטיים ותמימים). בקיצור, כשאין חיבור רגשי, הכל מרגיש פחות מוצלח.
ובכל זאת, דווקא מפני שאני נשענת על המקום הרגשי, יכול מאוד להיות שקוראים אחרים יתחברו אל הדמויות יותר ממני ויהנו מהספר, שהינו רומן ישראלי במלוא מובן המילה.

» ביקורות נוספות של דנה
» ביקורות נוספות על למראית עין - ענת נחמיאס #3