“אשתו הלא ידועה של דייגו
אולגה הציירת, הייתה דיירת בבית ילדותי, היא היגיע לארץ מארגנטינה לאחר אהבה נכזבת. לא היה ידוע, אם הייתה יהודיה או נוצרייה למחצה, מה שהעיד על הבלבול בזהותה, כך לחשו הורי זה לזאת. התרחקות שלה ממחוזות הכאב לוותה, בהתפכחות שחשפה בפניה מציאות אכזרית, אף אחד לא חיכה לה בארץ בכדי לגלות את כישרונה. ימים שלמים היא הייתה ספונה בחדרה, בודדה, שורה בדלות נוראית. מצבה העגום לא הצליח לכבות את תשוקת הציור שבערה בעצמותיה, כדרך לספר את סיפור חייה שהורכב מרגשות גועשים שהועתקו אל בדי הציור במשיכות מכחול עזות ובצבעים מלאי מבע. הציור היה לה מהות החיים.
אלנה פונייטובסקה, סופרת מקסיקאית, מאופיינת בזהות מורכבת. שורשיה משתייכים לבית המלוכה הפולני. היא נולדה בצרפת וחייה במקסיקו, אך טבעי שבחרה לכתוב על אישה אחרת בעלת מספר זהויות סותרות, הציירת אנג'לינה בלוף, שנולדה ברוסיה הצארית, חייה בפריז לאחר המהפכה הקומוניסטית, וסיימה את חייה במקסיקו. היא נודעה כאשתו הראשונה, הנטושה והנשכחת של הצייר המקסיקני, דייגו ריברה, שאהבתה אליו גרמה לה לבטל את אישיותה, ולאבד את כוח יצירתה. בצורה פרדוקסאלית, למרות דחיית ריברה את אנג'לינה, היא המשיכה לאהוב אתו בצורה נואשת ומכמירה, המשתקפת באמצעות מכתבים בדויים, המתארים חיים אמתיים, אותם כותבת אנג'לינה הספונה בדירתה הדלה בפריז לאחר מות בנם הפעוט, לריברה שחזר למקסיקו וכלל לא טרח להשיב למכתביה, זולת מעט כסף ששלח לה מידי פעם, בכדי להשקיט את מצפונו, ולהבטיח שלא תפריע לו בדרכו הנרקיסיסטית, שבה לאנג'לינה לא היה עוד מקום .
החלק השני של הנובלה הדקה, מספר, על אישה אחרת, הידועה, פרידה קאלו ציירת בפני עצמה, אמנית אייקונית, שהפכה את הסבל האישי שלה לתמצית יצירתה, כולל בגידותיו מחוללות השערורייה של דייגו בעלה בה. היא החביאה את רגלה המעוותת, וגבה השבור, בשמלות רחבות, מעל לשפתה הייתה חתימת שפם דקה, ובכל זאת היא הייתה בעלת יופי אקזוטי. מוצאה האירופי מצד אביה, והאינדיאני, מצד אמא, הם הזהויות השונות שלה, שלא הפריעו לה ליהנות מחציית גבולות, לאהוב נשים וגברים גם יחד, להיות מהפכנית קומוניסטית, אך בו בעת להזדהות עם שורשיה המקסיקניים, מה שהעניק לה נקודת מבט ייחודית, מגובשת ואישית לחייה וליצירתה.
שני סיפורי הנשים של דייגו, מתכתבים האחד עם השני, להם דייגו הוא כמו תיבת תהודה, נוכח ונעדר בו בעת. נשותיו מספרות עליו, כל אחת בקול אישי שונה, אנג'לינה באמצעות מכתבים הממוענים לדייגו, המבטאים אהבה נואשת, שלעולם לא תתממש. פרידה קאלו מספרת על עצמה ועל אהבתה לדייגו, בגוף ראשון. היא נוכחת בחייו, נפגעת ממנו, אך הופכת את חייה למסע העצמה.
שני הסיפורים, הם דומים ושונים בו בעת, הם פוזיטיב ונגטיב לחיים ולאהבה, באופן שאהבת שתיהן לדייגו, עיצבה את חייהן באופן שונה.
דייגו היה אמן נחשב בחייו, כמי שצייר קירות ענקיים בעלי מסר חברתי. הוא היה כריזמטי, ונרקיסיסט המרוכז בעצמו, מי שניהל מערכות יחסים במקביל עם נשים, למרות שהיה שמן, מכוער ובעל חזה נשי. מהו סוד המשיכה של נשים אליו, פונייטובסקה, מנסה לפענח את חידת דייגו באמצעות נשותיו, ואת חידת נשותיו באמצעות דייגו, היא גם מנסה לתקן עוול אנושי ונשי שאותו מגלמת אנג'לינה.
אהבתי את הקול הצלול של שתי הנשים. את קולה של פרידה: "הרבה פעמים רציתי למות, אבל רציתי גם לחיות, בחירוף נפש. ולצייר, ולעשות אהבה. לא היה לי כלום חוץ ממני. הייתי הכי טובה בשבילי. ודייגו."
אני מביט לתמונות של אנג'לינה, שצייר דייגו, היא לבושה לבן, עם צווארון מלמלה, כמו נסיכה אירופית, מהעולם הישן. יש בפניה קרירות ועצב גדול, כמו ברומן רוסי. לפניה מבע מצועף מאהבה, ואולי גם מהפחד להתעורר למציאות מייסרת. יש לה אצבעות ידיים המושטות לתליון בעדינות מופלאה של מדונה שברירית, אך עדיין דמותה אניגמטית ובלתי מפוענחת.
פונייטובסקה, כותבת בשפה יפה ופיוטית, שיש בה דיוק ועוצמה רבה. באמצעותה, אהבתי את אנג'לינה כפי שאהבתי בילדותי את אולגה האמנית, שביטאה עבורי תשוקה לאהבה ולאמנות. לאחר שאהבתה התפוגגה, נשארה לה תשוקה לציור, גם השנייה, המנחמת לכאורה, התגלתה כאכזבה.
הסיפור דייגו היקר, גרם לי לתהות על האופן, שבו האדם מנסח את חייו. כשהוא הולך עם ליבו, לעיתים הוא נוחל שברון לב. כשהוא מוותר על מה שליבו אומר לו, לא פעם הוא חש בהחמצת חיים. מה גורם לחלומות מסוימים להתממש ולאחרים להתפוגג, מה מחיר מימוש החלומות הגדולים, לנו ולקרובים אלנו. דילמה שלעולם תישאר בלתי פתירה, כל עוד לא ננסה, לעתים במחיר התבוסה.”
